תקציר:
מקובלת היום הדעה שהסדר העולמי הקיים הנסמך על היותה של ארצות הברית מעצמת העל היחידה, מה שמקובל לקרוא הסדר העולמי החד-קוטבי, עומד להשתנות. יש הטוענים שעלייתה של סין לדרגה של מעצמת על בעצמה, ובמיוחד לאור העימות ההולך ומקצין בינה לבין ארה"ב, לא משאירה מקום לספק שהסדר הזה עומד להשתנות ולהיות דו-קוטבי, כלומר מחולק בין מדינות מוטות אמריקה למדינות מוטות סין.
אחרות ואחרים טוענים שבנוסף לארה"ב וסין ישנם כוחות נוספים חזקים כמו האיחוד האירופי, אולי גרמניה לבדה, בריטניה, רוסיה, שקבעה עובדה כאשר פלשה לאוקראינה, הודו, איחוד מדינות אפריקה, ועוד, אשר מתחזקים ועולים על הבמה העולמית עד כדי שלא ניתן יהיה להתעלם מהם, ולכן הסדר עומד להיות רב-קוטבי, בו אין אף כוח אחד חזק מספיק כדי לקבוע את סדר היום העולמי.
אך יש גם לא מעט, אני ביניהם, הטוענים שארצות הברית אינה מתקרבת אפילו לאבד את מעמדה המיוחד בעולם ולכן הסדר העולמי ימשיך להיות חד-קוטבי, כזה הסובב סביב ארה"ב וכוחה עוד עשרות שנים אם לא יותר.
בפרק היום אנסה לשכנע אתכם שהסדר העולמי לא הולך להשתנות כל כך מהר.
תוכן הפרק:
סדר עולמי מהו
לפני שנתחיל לדבר על עתידו של הסדר העולמי, בואו ננסה להגדיר את המושג הזה ולהבין קצת טוב יותר את מהות הסדר העולמי הקיים היום.
מדעי המדינה, מקצוע שנלמד באוניברסיטאות, איננו באמת מדע, לפחות לא מדע מדוייק. כך גם המושג 'סדר עולמי' איננו מושג מדוייק. בעיקרון, סדר עולמי נהוג לקרוא למצב השורר בְּעולם בו אין מלחמות משמעותיות, לפחות לא כאלה המטלטלות את העולם כולו, בטח לא בין מעצמות, וזאת מתוקף מערכת בינלאומית המאלצת מצב זה ואשר מושתתת על פרמטרים כלכליים, מדיניים וצבאיים.
יהיו מי שיחלקו על הגדרה זו. כאמור, לא מדע מדוייק. אבל זוהי הגדרה המוסכמת על רוב החוקרות והכותבים בתחום הזה.
מה שמקובל לקרוא לו היום 'סדר עולמי' הוא כלל המוסדות, החוקים והבריתות אשר כּוּננו בהובלת ארצות הברית עם תום מלחמת העולם השניה, בראשן ארגון האומות המאוחדות, הכולל היום את רובן המוחלט של הישויות המדיניות על פני כדור הארץ. גם ברית ההגנה נאט"ו, שכוללת רק חלק מאד מסויים של המדינות, נחשבת כחלק ממערכת הסדר העולמי, למרות שקיומה הוא נקודת מחלוקת בין מצדדי המערכת הקיימת לבין הטוענים כנגדה, בעיקר סין ורוסיה. אלה טוענות שיש פה חריגה מההסכמה שכל המערכות תהיינה גלובליות בהיקפן, ולא משנה כרגע עם הטענות האלה נובעות מאידאלים טהורים או מהחשש שהברית הצבאית הזו תהיה מופנית כלפיהן.
מעט היסטוריה קרובה. ארה"ב ביססה את הסדר העולמי הנוכחי כאשר היתה בעמדה של כוח פוליטי רב בַּעולם לאחר הבסתה של גרמניה הנאצית וכאשר מדינות רבות באירופה נזקקו לַסיוע הכלכלי ולמטריית ההגנה של אמריקה. הוא בוסס על ההשקפה הנמצאת בקונצנזוס האמריקאי, אשר גורסת מצב בו מדינות משתפות פעולה ללא מריבות טריטוריאליות, מכבדות את הריבונות של מדינות אחרות, מצייתות כולן לאותה מערכת של חוקים ונורמות, Rules based order, אשר מאמצות את חירות וזכויות הפרט, ואשר דוגלות בכלכלה ליברלית וסחר חופשי. לכן גם זכה הסדר העולמי מאוחר יותר לכינוי "סדר עולמי ליברלי".
ניתן לאמר שמלכתחילה לא כל מדינות העולם תמכו בו בלב שלם אם בכלל. אולם בכל זאת הצטרפו לארגון האומות המאוחדות עם השנים כל המדינות שהוכרו ככאלה על ידו. בין הישויות המעטות שלא זכו למעמד הזה נמנות פלשתין וטייואן.
מהר מאד עם כינונו הרשמי של הסדר העולמי לאחר מלחמת העולם השניה, איתגרה אותו ברית המועצות למרות שלקחה חלק בהקמתו. היא עשתה זאת בכך שהשתלטה על מדינות במזרח אירופה בניגוד לחוקי האומות המאוחדות שזה עתה נכתבו. ברית המועצות שנבנתה סביב רוסיה הקומוניסטית לא דגלה כידוע בדמוקרטיה ולא חלקה את אותו סט ערכים עם המערב. כאשר השלימה רוסיה גם את פער ההתחמשות בנשק גרעיני, היא שמה עצמה בלב קוטב מאיים של מדינות הגוש הסובייטי. כך נוצר סדר עולמי דו-קוטבי. בקוטב אחד מדינות הגוש הליברלי דמוקרטי שתמכו בארצות הברית והיא תמכה בהן מבחינה כלכלית ובטחונית, ובקוטב השני בראשו רוסיה, מדינות הגוש הסובייטי בעלות המשטר הרודני-קומוניסטי, גוש שהזדהתה איתו גם סין שעוד לא היתה אז משמעותית כפי שהיא היום.
למרות הקיטוב, היתה ברית המועצות רשמית חלק מהסדר העולמי, מה שהתבטא בחברותה באו"ם ואפילו במושב של כבוד וזכות וטו שהיו לה במועצת הבטחון, מה שלא מנע ממנה לעשות מניפולציות על תקנות האו"ם כאשר שירתו את האינטרסים שלה. אבל האמת צריכה להיאמר שגם ארצות הברית עשתה זאת יותר מפעם אחת תוך שהגוש הליברלי מתייחס לזה בסלחנות אם לא לוקח בכך חלק בעצמו.
בכל זאת התקופה הזאת שבין מלחמת העולם השניה ועד נפילתה של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים אופיינה בשקט עולמי יחסי. הסכסוך הגדול ביותר היתה "המלחמה הקרה" בין גוש ארה"ב והמדינות הליברליות לבין גוש ברית המועצות. המלחמה נחשבה לקרה כיוון שהיה פה מצב של עימות שאף פעם לא הבשיל לכדי מלחמה של ממש תוך שימוש בכלי נשק, אם הודות למאזן האימה שנוצר עקב כך שלשתי המדינות הללו היה מספיק נשק גרעיני כדי להשמיד האחת את רעותה, ואם הודות לסדר העולמי שהשרה הסכמה רחבה לכך שמלחמות הפכו בלתי לגיטימיות לאחר מלחמת העולם השניה.
בתקופה זו של הסדר הדו-קוטבי היו לא מעט מדינות שלא ראו את עצמן כחלק מאף אחד משני הקטבים שאיפיינו אותו. קחו לדוגמה את הודו, או מדינות רבות באפריקה, אשר הכריזו על עצמן כבלתי מזדהות, לא עם הגוש הליברלי המערבי ולא עם הגוש הסובייטי. לכן גם כיום אין לראות בטענה שיש מדינות שמתעקשות לא להזדהות רשמית עם הגוש הליברלי סימוכין לכך שהעולם הוא רב-קוטבי או עומד להיות כזה.
דבר אחד שאין עליו עוררין הוא שמאז מלחמת העולם השניה, בתחילה תחת הסדר הדו-קוטבי, אחר כך ביתר שאת בתקופת הסדר החד-קוטבי, ידע העולם שגשוג ושיפור נרחב של מצב רוב אוכלוסייתו – הדמוקרטיה התפשטה ואיתה שיפור במצב חירויות הפרט, והצמיחה הכלכלית הוציאה מאות מיליוני אנשים ממצב של עוני. עשרות מדינות הצטרפו לְבריתות ומוסדות תוך תמיכה בזכויות אדם וכלכלות שוק.
חלקה של ארה"ב בקידום הסדר העולמי היה ונשאר משמעותי ביותר כפי שבא לידי ביטוי באופנים הבאים:
– אחת, היכולת של ארה"ב לגייס קואליציות של מדינות כדי לעצב ולבסס כללים ומוסדות גלובליים, החל מהאו"ם, נאט"ו, ארגון הסחר העולמי ועד הסכם האקלים של פריז
– שתיים, היכולת של של ארה"ב לייצר משיכה לרעיונות, לערכים ולמוסדות שלה השזורים במרקם של העולם המודרני, כגון דמוקרטיה, זכויות אדם, וסחר חופשי
– שלוש, הגיאוגרפיה, העוצמה הצבאית וההתפתחות הפוליטית של ארה"ב המאפשרים לה למלא תפקיד ייחודי כמאזן כוחות עולמי וציר המחבר בין אסיה לאירופה
– ארבע, החברה האזרחית של ארה"ב שמחברת את המדינה לעולם ברשתות של השפעה כלכלית, טכנולוגית ותרבותית
– וחמש, היכולת הייחודית של ארה"ב להשתפר כל הזמן גם לאחר כשלים כאלה ואחרים, הודות להיותה חברה ליברלית שיכולה להכיר בפגיעויות ובטעויות שלה ולאמץ תיקונים ושינויים, זאת בניגוד ליריבותיה הלא-ליברליות שמכחישות או מדכאות את הבעיות שלהן.
אולם יש המציפים אתגרים שאינם קשורים ישירות לארה"ב המאיימים לערער את הסדר העולמי הקיים:
1. אחד, מדינות רבות, ביניהן מעצמות אזוריות כמו סין ורוסיה, קוראות עליו תגר
2. שניים, האינטרנט והרשתות החברתיות אשר הנגישו את האירועים המתרחשים בעולם בזמן אמת לכל חלקיו, מבלי לאפשר לאף אחד עצירה לרגע כדי לעכל ולחשוב על משמעותם, מה שיוצר לחץ על מנהיגים להגיב מהר, לפעמים ללא שיקול דעת, כדי לרצות את ההמונים
3. האתגר השלישי הוא התערערות הדמוקרטיה במספר הולך וגדל של מדינות שעלה לראשן מנהיג פופוליסט, ביניהן רוסיה, טורקיה, הונגריה, פולין וישראל
4. אתגר נוסף הוא מכיוון מדינות העולם השלישי שהיו פעם מדינות קטנות וחלשות מכדי שייקחו אותן ברצינות בסדר העולמי, וכעת הן מתבגרות מדינית ומתקדמות כלכלית ונדרשות לבחור באיזה סדר הן רוצות להיכלל
5. אתגר חמישי הוא המשך הפצתו של נשק גרעיני להשמדה המונית שהתרחש במשך השנים, לישראל, הודו, פקיסטן, צפון קוריאה, ובקרוב אולי לאירן
6. אתגר נוסף, שנבע ממש לאחרונה בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה, הוא הלחץ הגובר בקרב מדינות אירופה ודמוקרטיות מזרח אסיה להתחמש, לדוגמה בגרמניה, בצרפת, וכן ביפן ודרום קוריאה, מה שלא רק מגדיל את יכולת ההתגוננות שלהן אלא גם מעלה את פוטנציאל ההסלמה של סכסוכים
7. אתגר שביעי נובע מההתחממות הגלובלית – הצורך המיידי בהשקעות כספיות עצומות כדי להאט את עליית הטמפרטורה על פני הגלובוס, הזעזועים עקב אסונות האקלים המתגברים ומופיעים כולל ההשקעה הנדרשת כדי לסייע לקורבנותיהן, וההשפעות שתהיינה לנדידה של אוכלוסיות שלמות מאזורים מוכי אסון
8. ואחרון הוא האתגר הנובע מהתגברות השפעתן של טכנולוגיות מתקדמות כמו בינה מלאכותית, אם על הכלכלה והחברה העולמית, אם על מערכות הנשק העתידיות, ואם על תהליך ההחלטות האסטרטגי אשר עלול ליצור הסלמה של סכסוכים ללא מתן זמן מספיק לריסונם בידי אנוש תוך כדי איבוד שליטה.
סוף הסדר החד-קוטבי?
בעולם האקדמי מקובלות היום שתי תיאוריות השולטות בדיונים בשאלה מדוע מעצמות גדולות קמות ונופלות – תיאוריית מאזן הכוחות, ותיאוריית ההתכנסות (Convergence). שתי התיאוריות הללו טוענות שסדר עולמי חד-קוטבי הוא קצר מועד. תיאוריית מאזן הכוחות גורסת שמדינות חלשות בדרך כלל מתאגדות עם מדינות חזקות וכך כופות חלוקה מחדש של הכוח הבינלאומי. תיאוריית ההתכנסות גורסת שמדינות עניות צומחות מהר יותר ממדינות עשירות, ולכן גזירת שמיים היא שהן תעקופנה בהכרח את ההגמוניות השולטות באותו זמן. אולם אלו תיאוריות שאינן חייבות להתממש. ההסטוריה אינה בהכרח חוזרת, גם אם אירועים רבים מזכירים אירועים מן העבר וישנם תהליכים שניתן לזהותם כמחזוריים.
אז האם אנו לקראת סופו של הסדר העולמי החד-קוטבי עקב שקיעתה של ארצות הברית של אמריקה?
עולם רב-קוטבי?
הדומיננטיות הגלובלית של ארצות הברית בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 לא ניתנת לסתירה, לא הייתה לה אח ורע בכל ההיסטוריה המודרנית מאז החלה המערכת העולמית להתבסס על מדינות כפי שאנו מכירים אותה היום. ארה"ב הקדימה את כל המדינות האחרות בתחומים צבאיים, כלכליים וטכנולוגיים, והייתה בעלת ברית של רוב המדינות העשירות בעולם. זה איפשר לה לנהל את מדיניות החוץ שלה עם פחות אילוצים חיצוניים מאשר כל מדינה מובילה אחרת בהיסטוריה המודרנית.
בעידן הנוכחי נוצר הרושם שהכוח האמריקאי נחלש. בעשרים השנים האחרונות סבלה ארצות הברית ממלחמות יקרות וכושלות בעירק ובאפגניסטן, ממשבר פיננסי הרסני, מהעמקת הקיטוב הפוליטי, ומהופעתו של דונאלד טראמפ, ארבע שנים של נשיא לא נבון בלשון המעטה השואף לבדלנות וביטול הסכמים בינלאומיים. כל אותו זמן המשיכה סין בעלייה הכלכלית המדהימה שלה ונעשתה אסרטיבית במדיניות הבינלאומית שלה. בעיני רבים נשמעה הפלישה של רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022 כמו מארש אבל להגמוניה האמריקאית, שאינה יכולה עוד לאכוף את הסדר הבינלאומי שבנתה.
לפי רוב המשקיפים, חוקרים ועתונאים, הרגע החד-קוטבי הגיע לסופו. כשהם מצביעים על גודל הכלכלה של סין המשתווה בתמ"ג הכולל שלה לזה של ארה"ב ואפילו עובר אותו במונחים של כוח קניה, הכריזו אנליסטים רבים שהעולם הפך דו-קוטבי. ישנם רבים הטוענים אפילו מעבר לכך, שהעולם עומד על סף רב-קוטביות או שכבר נמצא שם. סין, רוסיה ואף איראן כולן תומכות ומטפחות את הניראטיב הזה, שבו יש להן, המתנגדות המובילות של אמריקה, סוף סוף את הכוח לעצב את השיטה לטעמן. נראה היה בשנים האחרונות שהודו ומדינות רבות אחרות בדרום הגלובלי אימצו את אותה מסקנה, בטענה שאחרי עשרות שנים של דומיננטיות של מעצמות, הן סוף סוף חופשיות להתוות מסלול משלהן. אין כנראה "אמיתה" במרכאות המקובלת יותר על העולם כיום מאשר הרעיון שאין בו עוד סדר חד קוטבי.
אבל השקפה זו מוטעית. העולם איננו דו קוטבי ואינו רב קוטבי, והוא לא עומד להיות כזה או כזה. נכון, ארצות הברית הפכה לפחות דומיננטית במהלך 20 השנים האחרונות, אבל היא נשארה בראש היררכיית הכוח העולמית – יושבת בבטחה גבוה מעל סין והרבה מעל כל מדינה אחרת. מדינות אחרות אינן משתוות מבחינת הכוח הצבאי לכוחה של ארצות הברית והבריתות בה היא חברה. הכוח האמריקאי עדיין מטיל צל גדול על פני הגלובוס, גם אם הוא קטן יותר מבעבר. מה שהשתנה הוא רק אופייה של החד-קוטביות – לא עצם קיומה.
בואו נשלול קודם את תיאוריית הרב-קוטביות, אחר כך ניגע בדו-קוטביות. המושג סדר עולמי רב-קוטבי המצביע על כך שהכוח העולמי מתחלק בין שלוש מדינות או יותר, אינו תואם את היררכיית הכוח העולמית הנוכחית, על פי כל מדד שהוא שייבחר. נגיד שהיינו שוקלים אחרי ארה"ב וסין את המדינות הבאות כמועמדות להיות כוח שלישי: רוסיה, בריטניה, צרפת, הודו, גרמניה ויפן. אף אחת מהן אינה יכולה להיחשב למתקרבת אפילו להיות שוות ערך במונחים של כוח צבאי ומשאבים כלכליים לארצות הברית או סין. גם אף את ממדינות אלה לא תסגור את הפער הנדרש כדי להיות מעצמה באותו סדר גודל בעשרות השנים הקרובות. לאף אחת מהן מלבד הודו אין מספיק תושבים כדי לצמוח לרמה הנדרשת, והודו היא ענייה מדי. לגבי הודו, גם על פי התחזיות האופטימיות ביותר היא לא תתעשר מספיק לפני שנתקרב לסוף המאה הנוכחית.
גם אם נסתכל על שלושה אלמנטים שהרוב יסכימו שהם אבן יסוד של כוח בעולם המודרני: אנרגיה, פיננסים וטכנולוגיה, נראה שארה"ב מובילה הרחק מכל שאר המדינות כולל סין. מאז 2008, מהפכת הפצלים הפכה את ארצות הברית מיבואנית אנרגיה מאסיבית ליצואנית אנרגיה. מדינת ניו מקסיקו בארה"ב מפיקה כעת יותר נפט מכל מקסיקו.
בעת המשבר הפיננסי של שנת 2008 נראה היה כאילו הונג קונג או לונדון עומדות להחליף את ניו יורק כְּמרכז הפיננסים העולמי. המשבר הזה בישר לכאורה את סופו של הדומיננטיות של הדולר כמטבע רזרבה. אולם חלפו 15 שנה וכיום מערכת הפדרל ריזרב האמריקאית היא המַלוֵוה מספר אחד והמוסד הבנקאי החזק ביותר שהעולם ראה אי פעם. הדולר עדיין עליון על פני כל מטבע אחר, וול סטריט שולטת בהשקעות הון, ואם יש לה מתחרים, הם מגיעים מגופים אמריקאים חדשניים כמו קרנות הון סיכון מפאלו אלטו, אוסטין או חלקים אחרים של ארצות הברית.
בנושא הטכנולוגי, השוואה פשוטה של שווי השוק העולמי בשנת 2008 לעומת היום מגלה שארבע מתוך חמש החברות בעלות השווי הגבוה ביותר בעולם הן חברות טכנולוגיה אמריקאיות, פלטפורמות השולטות באינטרנט. בשנת 2008, כלכלת אמריקה הייתה קטנה מזו של האיחוד האירופי. 15 שנה מאוחר יותר, היא גדולה ודינמית יותר מזו של האיחוד במידה ניכרת.
עוד דרך לבחון באם הסדר העולמי בימינו הוא רב קוטבי או נוטה להיות כזה היא דרך פרספקטיבה היסטורית על-ידי השוואתו עם העולם הרב-קוטבי של לפני מלחמת העולם השניה. אז אין בכלל מה להשוות את המציאות של ימינו עם התקופה הרב-קוטבית שאיפיינה את העולם לפני 1945, בה היו בריתות שהשתנו ללא הרף בין מדינות גדולות בעלות עוצמה כמעט שווה.
בתקופה הרב-קוטבית של טרם מלחמת העולם השניה, גרמה חלוקת היכולות השווה יחסית לכך שלעתים קרובות לא ניתן היה לקבוע מי המדינה החזקה ביותר ובעלת ההשפעה הגדולה ביותר בעולם. כך במשך תקופות ארוכות היו מעצמות רבות שטענו להיות מספר אחת, ולא היה ניתן לקבוע בוודאות מי ראויה לתואר. מיד לפני מלחמת העולם הראשונה למשל, יכלה בריטניה לטעון שהיא מספר אחת בעולם על בסיס הצי העולמי וריבוי המושבות שלה, אבל הכלכלה והצבא שלה היו קטנים יותר מאלה של גרמניה, בעוד שלגרמניה היה צבא קטן יותר משל רוסיה, וכלכלת שלוש המדינות האלה התגמדה לעומת זו של ארצות הברית. היכולת שהיתה קיימת אז לשכפל בקלות כל טכנולוגיה, איפשרה למעצמה גדולה אחת לצמצם במהירות את הפער מול יריבתה על ידי חיקוי היתרונות שלה. כך למשל בתחילת המאה העשרים, כאשר מנהיגי גרמניה ביקשו להפיל את בריטניה, הם לא התקשו לבנות במהירות צי שהיה תחרותי טכנולוגית לצי הבריטי המלכותי.
היום המצב שונה מאוד. יש מנהיגה אחת בעלת עוצמה כה גדולה שאין אף מדינה המשתווה לה. אופי הטכנולוגיה הצבאית ומבנה הכלכלה העולמית לא מאפשרים עקיפה מהירה של מנהיגת העולם. כלי הנשק החזקים ביותר כיום הם מורכבים מאד, וארצות הברית ובעלות בריתה שולטות ברבות מהטכנולוגיות הדרושות לייצורם.
העולם הרב קוטבי היה עולם מכוער. מלחמות גדולות פרצו ללא הרף בין מעצמות – יותר מפעם אחת בכל עשור בין השנים 1500 ל-1945. בעקביות מפחידה, נלחמו כל או רוב המדינות החזקות זו בזו בסכסוכים נוראיים, שכללו בין השאר את מלחמת שלושים השנים, מלחמות לואי ה-14, מלחמת שבע השנים, מלחמות נפוליאון, מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. פוליטיקת הבריתות המתחלפות, ותחושת העוצמה שאיפיינה את רוב המדינות, כלומר אותה רב-קוטביות, תרמה לקונפליקטים הללו. אין לתקופתנו שום דמיון לעידן הרב-קוטביות הזה. היום כמעט כל הבריתות האסטרטגיות בעולם קושרות מדינות קטנות יותר לוושינגטון, והדינמיקה העיקרית היא של הרחבת מערכת הבריתות הזו. אף מדינה אינה יכולה לערער לבדה על עליונותה של ארה"ב ומכיוון שלארצות הברית יש עדיין את הכוח הגדול ביותר וכל כך הרבה בעלות ברית, רק היא עצמה תוכל לדרדר את מעמדה אם כך תחליט, למשל אם תבטל את הבריתות שלה באופן סיטונאי, תופעה שראינו כמה דוגמאות ממנה בימי טראמפ כנשיא.
סדר עולמי דו-קוטבי?
אז אם העולם היום איננו רב-קוטבי וגם לא הולך להיות כזה, האם הסדר העולמי שואף להיות דו-קוטבי, כאשר סין מתרוממת כקוטב שני?
אנליסטים רבים משתמשים בנתוני התוצר המקומי הגולמי הכולל וברמת ההוצאות הצבאיות כדי לתמוך בטיעון לדו-קוטביות, בהראותם שסין מתקרבת לארה"ב בכוחה על פי שני מדדים אלה.
הפער הכלכלי
אז בואו נבחן תחילה את מדד התמ"ג אשר מככב אצל מבשרי שינוי הקוטביות. כבר ברמה הבסיסית יש להטיל ספק בנתונים הכלכליים הרשמיים המסופקים על-ידי סין עצמה. הכלכלן לואיס מרטינז הוא אחד הטוענים כך כבר שנים, ולכן הציע כחלופה לבחון את רמת השימוש בחשמל במדינה. מרטינז טוען שישנו מתאם טוב בין השימוש בחשמל לבין הפעילות הכלכלית של מדינה. אם אכן מסתכלים על מדד זה רואים סין צמחה הרבה פחות ממה שהמספרים שהיא משחררת מעידים. באמצעות נתונים שנאספו ע"י לוויינים לגבי עוצמת התאורה הלילית, מעריך מרטינז שצמיחת התמ"ג הסיני בעשורים האחרונים הייתה נמוכה בשליש מהסטטיסטיקה המדווחת באופן רשמי.
על פי דוחות דיפלומטיים אמריקאיים שדלפו לתקשורת, אמר בשנת 2007 פקיד סיני פרובינציאלי בשם לי קֶצ'יאנג לשגריר ארה"ב בסין שהוא עצמו לא סומך על נתוני התמ"ג "שנוצרו על ידי אדם" כלשונו, של סין. כדי שלא נחשוב שמדובר באיזה דיפלומט איזוטרי – אותו קצ'יאנג הפך ברבות הימים להיות ראש ממשלת סין.
מאז ששי ג'ינפינג תפס את השלטון, נהיה קשה עוד יותר להשיג נתונים אמינים על הכלכלה הסינית מכיוון שממשלת סין הפסיקה לפרסם עשרות אלפי סטטיסטיקות כלכליות ששימשו בעבר להערכת התמ"ג האמיתי של סין. אבל ישנם אינדיקטורים כלכליים מסוימים שאי אפשר להעלים או לזייף. אחד כזה המשמש כלכלנים כדי להעריך את היכולת הכלכלית של סין, הוא חלקה של כל מדינה ברווחים העולמיים לפי ענף כלכלי. מחקר שהתבסס על עבודתו של כלכלן פוליטי בשם שון סטארס, מצא כי מבין 2,000 התאגידים המובילים בעולם, חברות אמריקאיות מדורגות במקום הראשון מבחינת הרווח העולמי שלהם ב-74% מהענפים הכלכליים, בעוד שחברות סיניות מדורגות במקום הראשון רק ב-11 אחוז מהענפים. הנתונים על מגזרי ההיי-טק מצביעים על פער גדול עוד יותר: הנתח של חברות הייטק אמריקאיות היום ברווח העולמי הוא 53%, בעוד שלכל מדינה אחרת עם מגזר היי-טק משמעותי יש חלק חד-ספרתי בלבד ברווח העולמי. לדוגמה, יפן נמצאת במקום השני עם שבעה אחוזים, סין במקום השלישי עם שישה אחוזים, וטייוואן במקום הרביעי עם חמישה אחוזים.
דרך טובה למדוד יכולת טכנולוגית של מדינה באופן השוואתי היא להסתכל על התשלומים עבור השימוש בקניין הרוחני הנוצר אצלה. הנתונים האלה מראים כי ההשקעות הנרחבות של סין במחקר ופיתוח בעשור האחרון אכן נשאו פרי, כאשר התמלוגים על הפטנטים הסיניים גדלו מסכום של פחות ממיליארד דולר ב-2014 לכמעט 12 מיליארד דולר ב-2021. אבל עדיין, 12 המיליארד האלה הם פחות מעשירית מ-125 מיליארד הדולר שארצות הברית מכניסה מקניין רוחני מדי שנה, פחות בהרבה מ-59 מיליארדי הדולר של גרמניה, ומ-47 מיליארד הדולר הכנסות מקנין רוחני של יפן.
בספרו המצליח "ללא מתחרים" שיצא בשנת 2018, טוען החוקר ליחסים בינלאומיים מייק בקלי שארצות הברית עשירה פי כמה מסין, והפער הזה גדל בטריליוני דולרים מדי שנה. את המסקנה החותכת הזו שלו, שכבר אז היתה מנוגדת ניגוד גמור לדעה הרווחת לפיה סין היא מובילה כלכלית בסדר גודל של ארה"ב ורק הולכת ומתעצמת, מגבה בקלי במדד שנהגה לראשונה ע"י היסטוריון כלכלי שוויצרי בשם פאול בֵּיירוֹץ' בסוף שנות השבעים. ביירוץ' הציע את הרעיון הסטטיסטי שאת עוצמתה הכלכלית של מדינה ניתן לחשב באופן מדוייק למדי על פי נוסחה המשלבת את התמ"ג הכולל עם התמ"ג לנפש. ביירוץ' לא המשיך ופירט על הנושא מעבר למאמרו אך חוקרים אחרים שהמשיכו לבדוק את רעיונו מצאו שהוא עלה על משהו – התמ"ג אכן משקף את הגודל הגולמי של כלכלתה של מדינה ויש הטוענים אף את יכולתה הצבאית הפוטנציאלית. התמ"ג לנפש לעומת זאת מייצג נאמנה את היעילות הכלכלית והצבאית של מדינה. ככל שהתמ"ג לנפש גבוה יותר כך הוא משקף עודפים גבוהים יותר שנשארו בידי המדינה לאחר ההוצאות על אזרחיה, כלומר מהם משאבי ההון הנקי. ידוע שכלכלנים נוהגים למדוד את רמת הפיתוח של מדינה ע"פ התמ"ג לנפש, כי מדינות מפותחות יעילות יותר ממדינות מתפתחות כפי שאכן משתקף נאמנה במדד הזה. היוצאות מן הכלל, אגב, הן רק המדינות העשירות בנפט, כמו מדינות המפרץ הפרסי, שהעושר והפיתוח נשפך עליהן בכמויות נדיבות הודות למזלן הטוב.
מה שביירוץ' הציע כמדד הוא מכפלה פשוטה של התמ"ג בתמ"ג לנפש. מדד זה משקף טוב יותר את עוצמתה של מדינה מהתמ"ג הכולל לבדו כי הוא לוקח בחשבון גם את גודל האוכלוסיה. באוכלוסיה גדולה יותר יש את הפוטנציאל לייצר תוצר גולמי כולל גבוה יותר, אך מצד שני, כלל שהיא גדולה יותר כך גורמת למדינה הוצאות גדולות יותר של ייצור, רווחה ובטחון. המכפלה של תמ"ג בתמ"ג לנפש משקללת עוצמה כתוצאה מגודל עם יעילות.
בספר הזה 'ללא מתחרים' מתאר מייקל בקלי מחקר כמותי שערך לגבי ארבעה עשר (14) המקרים של הגדולים ביותר בהיסטוריה של עימותים בין מדינות אשר התרחשו מאז 1816 ואשר היו משמעותיים מספיק, כלומר נמשכו 25 שנה לפחות. הוא רצה לבדוק האם אכן המדד של ביירוץ' לו הוא קרא 'מדד העוצמה הנקי', בו מכפילים את התמ"ג בתמ"ג לנפש, יכול היה לחזות מראש בצורה טובה יותר לאיזו מדינה היו סיכויים גדולים יותר לנצח את יריבתה. לשם כך הוא הישווה בין מדד זה לבין מדד התמ"ג הרגיל של המדינות.
הממצאים שלו היו משכנעים ביותר: לאורך ההיסטוריה היתה הלימה הדוקה בין עלייתן ונפילתן של מעצמות גדולות, וכן בין תוצאות של מלחמות וסכסוכים בין מדינות, לבין מדד העוצמה נטו, בשונה מהחיזוי שהסתמך על התמ"ג. ב-75% מהמקרים חזה המדד של ביירוץ', מדד העוצמה הנקי, איזו מדינה תגבר על יריבתה. אם היה צריך לשפוט על פי התמ"ג בלבד, הסיכויים לניבוי מוצלח היו רק במעט יותר גבוהים מהטלת מטבע.
הנה מספר דוגמאות קונקרטיות מהמחקר הזה של בקלי. הראשונה היא של סין ורוסיה שניהלו מלחמות עם מדינות שונות במהלך רוב המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. לשתי המדינות הללו היו אז את התמ"ג והתקציבים הצבאיים הגדולים ביותר בעולם, אך שתיהן סבלו מעלויות ייצור, רווחה ובטחון גבוהות מאד, כפי שבאו לידי ביטוי בתמ"ג לנפש הנמוך שלהן ולכן גם במדד העוצמה הנקי, מה שאכן בפועל דן אותן לתבוסה על-ידי מדינות קטנות יותר אך יעילות יותר.
עוד דוגמה בולטת היא תבוסתה המוחלטת של סין לבריטניה בשתי מלחמות האופיום בתחילת ואמצע המאה התשעה עשרה, למרות שהתמ"ג הכולל והוצאות הבטחון של סין היו גדולות ביותר מאשר כפליים לעומת אלה של בריטניה. אם במקום התמ"ג וההוצאות הצבאיות משווים את מדד העוצמה הנקי אצל שתיהן, מוצאים שבריטניה היתה חזקה מסין פי שלוש. זה מסביר טוב יותר את מאזן הכוחות האמיתי שהיה בין שתי מדינות אלה.
עכשיו יהיה מעניין לבדוק מה מראה מדד העוצמה הנקי לגבי ארה"ב וסין ולהשוותו למדדים הגולמיים המקובלים של תמ"ג והוצאות על בטחון. על פי התמ"ג, כפי שכבר הזכרתי, סין לכאורה סגרה את הפער בינה לבין ארה"ב. אם לעומת זאת משווים את מדד העוצמה הנקי, מגלים שהנתון של ארצות הברית גדול פי שבע מזה של סין, ולא רק זה, אלא שהמגמה לאורך זמן היא של גדילתו של הפער במדד זה בין שתי המדינות בטריליוני דולרים מדי שנה. כלומר על פי מדד זה סין לא מתקרבת להיות בעלת עוצמה כלכלית המשתווה לזו של ארצות הברית והיא אף מתרחקת עוד ועוד מלסגור את הפער.
אם מוכנים להתנתק מהתבוננות פשטנית על נתוני תוצר וצמיחה גולמיים הדבר אינו מפתיע. כלכלת סין גדולה אך לא יעילה. היא מייצרת תפוקה גבוהה אך בעלויות גבוהות. עסקים סיניים סובלים מעלויות ייצור גבוהות באופן כרוני, ו-1.4 מיליארד בני אדם בסין משמעותם עומס כלכלי עצום לצורך רווחה וביטחון, גם אם האוכלוסיה צפויה להתחיל להתכווץ. ארצות הברית, לעומת זאת, גדולה ויעילה, מייצרת תפוקה גבוהה בעלויות נמוכות יחסית. עובדים ועסקים אמריקאים הם פי שבעה יותר פרודוקטיביים מאשר מקביליהם בסין. עם פי ארבעה פחות אנשים מאשר לסין, לארצות הברית יש הוצאות נמוכות בהרבה מסין על רווחה וביטחון.
הייתי סקרן לגבי מה מראה מדד העוצמה נטו עבור מדינות נוספות, ולכן חישבתי אותו עבור על בסיס נתוני שנת 2021, שהם היחידים הזמינים כרגע באופן מדוייק.
מדד העוצמה הנקי של רוסיה הוא פי עשר קטן יותר משל סין ופי 75 קטן משל מארה"ב, ותזכרו שזה עוד לפני הסנקציות שהוטלו על רוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה.
הנתון של הודו קטן פי 30 משל סין!, סימן קריאה, ופי 225 קטן יותר משל ארה"ב!!, שני סימני קריאה.
עוצמתה של גרמניה על פי מדד זה די דומה לזו של סין, אבל יש לזכור שגרמניה משיגה עוצמה זו עם הרבה פחות תושבים. דומה לשתיהן עוצמתה של יפן, 90% מזו של סין. עוצמת צרפת היא בשיעור של כ-62% מזו של גרמניה, ועוצמת בריטניה, זכרו מדובר בנתוני בשנת 2021, היתה גבוהה מזו של צרפת בכ-12%.
אם מנתחים את הנתונים האלה של המדינות העשירות בעולם, נראה שיפן, צרפת, בריטניה וגרמניה יעילות כמעט באותה מידה כמו ארצות הברית, כפי שמשתקף בתמ"ג לנפש שלהן, אבל אין להן את גודל האוכלוסיה הדרוש כדי להתמודד על מעמד של מעצמת על בסדר גודל של ארה"ב, כפי שמעיד מדד העוצמה נטו.
לגבי סין, חוסר היעילות שלה כה נמוך עד שגודל האוכלוסיה הענק שלה לא מספיק כדי לאזנו ולהפוך אותה למעצמת על.
בהוֹדוּ, שזכתה לאחרונה בכתר של המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם כשעקפה את סין, המצב עוד יותר גרוע. הודו היא כל-כך בלתי מפותחת ויעילה, כפי שמתבטא בתמ"ג לנפש הנמוך שלה, שהיא רחוקה מאד מאד מלהתחרות בסין מבחינת משאבים כלכליים נטו, בטח שלא עם ארצות הברית.
לרוסיה אין לא את הגודל ולא את היעילות הדרושים כדי להתמודד על מעמד של מעצמה. הדבר היחיד שגיבה את התעוזה שלה כאשר הפרה את הסדר העולמי ופלשה לאוקראינה הוא כמות הנשק הגרעיני הגדולה שלה. אבל זה לבדו איננו הופך מדינה למעצמה, מכסימום לבריון שאין להתעלם ממנו.
הפער הצבאי
נתון גולמי נוסף שמשמש את המנבאים את סופו של העידן החד-קוטבי הוא גובה ההוצאה על בטחון. אז בואו נדבר כעת קצת על הפערים בתחום הצבאי בין סין לארה"ב. למרות המודרניזציה המהירה של הכוחות הסיניים, רוב האנליסטים טוענים שסין רחוקה מלהיות מתחרה של ארצות הברית מבחינה צבאית. השליטה של ארצות הברית ביבשה, באוויר, בים הפתוח ובחלל, מה שמכונה בעגה המקצועית “command of the commons” , היא זו שהופכת אותה למעצמה צבאית עולמית אמיתית. ב-8 מתוך סך 13 הקטגוריות של מערכות חימוש נמצאת הרמה של סין מתחת ל-20 אחוז ביחס לזו של ארה"ב , כשגם בשאר הקגוריות נמצא צבא סין הרחק מאחור יחסית ליכולת של ארה"ב. המשאבים האדירים של ארצות הברית שהוקדשו לפיתוח מערכות אלו במשך עשורים רבים יצרו יתרון משמעותי ומתמשך שייקח עשרות שנים של מאמץ לסגור, אם בכלל.
מבחינת האיזון הצבאי בין ארה"ב לסין, הן הכוללת והן בתוך מזרח אסיה, התוצאות הן חד משמעיות: לארצות הברית יש פי חמישה עד עשרה מהיכולות הצבאיות של סין, בהתאם לסוג הכוחות הצבאיים המדוברים, והיא משמרת יכולת בלימה אדירה נגד ההתפשטות הסינית במזרח אסיה. במלחמה, סין עלולה לשלול את השליטה הימית והאווירית של צבא ארה"ב בטווח של כמה מאות קילומטרים משטחה של סין, אך סין אינה יכולה לקיים פעולות לחימה גדולות מעבר לאזור זה, בעוד לארה"ב יש אמצעים בעלות נמוכה יחסית המאפשרים לה למנוע את השליטה של סין בים ובאוויר, את השליטה בכל הים המזרחי והדרומי של סין וכן יכולה ארה"ב למנוע מסין מלהגשים יעדים ספציפיים יותר, כמו כיבוש טייוואן.
התפיסה הרווחת כאילו סין עומדת להשתלט על מזרח אסיה ולסגור את הפער הצבאי מול ארצות הברית נובעת מאי לקיחה בחשבון של עלויות הייצור, הרווחה והביטחון העצומות שלה. למערכות הנשק הסיניות יש יכולות פחותות פי שניים מאלה של ארצות הברית; החיילים, הטייסים והמלחים הסיניים מקבלים פחות ממחצית ההכשרה של עמיתיהם האמריקאים ובעלי ניסיון מבצעי מוגבל וללא ניסיון קרבי; עלויות כוח האדם של סין גבוהות לפחות ב-25% משל ארצות הברית, ובהיותה דיקטטורה ומדינה לא יעילה, פעולות ביטחון הפנים שלה צורכות לפחות 35% מהתקציב הצבאי שלה. שיטור הפנים דורש מחצית מהכוח הבטחוני הפעיל של סין, בעוד שצבא ארה"ב מעביר פעולות כאלה ואת העלויות שלהן למיקור חוץ ולסוכנויות אזרחיות.
נוסף על ההיבטים הכלכליים והצבאיים, ישנם פערים גדולים בין ארה"ב וסין גם בתחומים גיאופוליטיים. אם מסתכלים על המימד הגאוגרפי, הגיאוגרפיה האידיאלית עבור מדינה היא כאשר יש לה משאבי טבע בשפע, תשתית תחבורתית ענפה וחוצצים מאויבים חיצוניים. ארצות הברית היא מרכז כלכלי טבעי ומבצר צבאי. יש לה מלאי עצום של משאבי טבע, תשתית תחבורה טבעית גדולה יותר מאשר לשאר העולם גם יחד, והיא מוקפת ב"חברים ודגים", קנדה, מקסיקו ושני אוקיינוסים ענקיים, בעוד שכל המדינות הגדולות האחרות גובלות ביריבות חזקות, כולל סין.
פרמטר נוסף הוא ההבדלים ביכולות של הממשלים. הממשלה האידיאלית היא זו שיש לה יכולת אך היא גם אחראית, כלומר היא חזקה מספיק כדי לספק שירותים ולשמור על הסדר, ויש בה הפרדה מספקת בין הרשויות כדי מנוע שחיתות והפרה של זכויות קניין פרטיות. מבחינה חוקתית ומוסדית ממשלת ארה"ב הקטנה והמפולגת עושה עבודה גרועה בחלוקתו מחדש של העושר, אך היא מטפחת יזמות וחדשנות, מדרבנת תיקונים ושינויים לאחר טעויות מדיניות, ומהווה אבן שואבת להשקעות, טכנולוגיה והון אנושי ממדינות אחרות. אין ספק שגם פה יש לארצות הברית מכלול יתרונות ייחודיים על פני סין.
בעניין הדמוגרפי, האוכלוסייה האידיאלית היא גדולה, צעירה ומשכילה. בארצות הברית יש את האוכלוסייה היצרנית ביותר, והחלק באוכלוסייתה הנמצא בגיל העבודה אמור לגדול במהלך המאה הזו, בניגוד לצפוי באוכלוסייתה של סין.
אז מה כן
הטענה שהמערכת העולמית של ימינו אינה רב-קוטבית או דו-קוטבית, אין בה כדי להכחיש שיחסי הכוחות השתנו במידה מסויימת. ארצות הברית נותרה הכוח הדומיננטי למרות עלייתה של סין, אך סין מהווה בר תחרות כלכלית ולאחרונה מנסה גם להגדיל השפעתה הדיפלומטית בעולם. גם בייג'ין וגם מוסקבה מגלות מוכנות גדולה יותר להפגין את חוסר שביעות הרצון שלהן מהסדר העולמי הקיים תוך שהן לוקחות סיכון מחושב שזה יעלה להן במחיר של איבה מצד ארצות הברית.
הפלישה של רוסיה לאוקראינה היא מקרה בוחן טוב. בפלישה הזו הפגין פוטין רצון לבחון את פוטנציאל המרד בסדר העולמי. אבל גם אם רוסיה הייתה כובשת במהירות את קייב ומכוננת בה ממשלה פרו-רוסית כפי שרצה פוטין, הייתה לכך השפעה מועטה על חלוקת הכוח העולמית. אי אפשר להכחיש שתוצאות המלחמה באוקראינה חשובות מאוד לעתיד הריבונות שלה עצמה ולחוזקה של הנורמה העולמית נגד השתלטות בכוח על שטחי קרקע. אבל בחישוב הצר והריאל-פוליטי, הכלכלה הקטנה יחסית של אוקראינה משמעותה שבסופו של דבר אין זה משנה אם אוקראינה מתיישרת עם נאט"ו, רוסיה או אף אחד מהצדדים. יתרה מכך, אוקראינה אינה למעשה בעלת ברית של ארה"ב. מאד לא סביר להניח שרוסיה תעז לתקוף אחת מאלה שהן כן בנות ברית של אמריקה. בהתחשב במה שאנו יודעים היום על הדרך בה ארצות הברית הגיבה כאשר רוסיה תקפה מדינה שאינה בעלת ברית שלה – העברת נשק, סיוע ומודיעין לאוקראינים והטלת סנקציות נוקשות על רוסיה – הקרמלין בוודאי יודע שהאמריקאים יעשו הרבה יותר כדי להגן על בת ברית בפועל.
מבחינת האיתגור של סין את ארצות הברית כהגמון של הסדר העולמי, זה מגובה ביכולת כוללת הרבה יותר גדולה משל רוסיה, אבל כמו ברוסיה, גם הצלחותיה של סין צנועות להדהים בהסתכלות היסטורית רחבה. עד כה סין שינתה את הסטטוס קוו הטריטוריאלי רק בים סין הדרומי, שם בנתה כמה איים מלאכותיים. אבל הקטעים היבשתיים הקטנים והחשופים הללו עשויים להפוך בקלות לבלתי משמעותיים אם תפרוץ מלחמה עם צבא ארה"ב. וגם אם סין תוכל להבטיח לעצמה את כל האזורים שבמחלוקת אשר בים סין הדרומי, המשמעות הכלכלית הכוללת של המשאבים שם – בעיקר דגים – היא זעירה. רוב משאבי הנפט והגז בים סין הדרומי נמצאים באזורים שאינם במחלוקת, קרובים לחופי מדינות שונות.
נכון לעכשיו יש למעשה רק מקום אחד שבו סין יכולה להתעקש על מרד בסדר העולמי: טייוואן. סין משדרת באופן ברור שהעניין שלה באי הזה גובר, כפי שמשתקף בהכרזות של שי ג'ינפינג מאז 2022 כי "יש להשיג את האיחוד המוחלט של המולדת". עצם זה שמתייחסים לכך שיש סיכון שסין תתקוף את טייוואן מהווה שינוי יחסי לתקופת הזוהר של החד-קוטביות המוחלטת של ארה"ב, כאשר סין הייתה חלשה מכדי שמישהו ידאג מתרחיש כזה. אבל הסבירות לכך שג'ינפינג ייזום מהלך צבאי לכיבוש האי בנוסח הפלישה של פוטין לאוקראינה היא בעלת היתכנות נמוכה, גם מסיבות צבאיות, גם בגלל ההשלכות שיכולות להיות למהלך כזה על סין. כן חשוב לשי שיישמר הסטטוס קו בעניין התייחסות המערב לאי-עצמאותה של טיוואן ולו כדי להיות בצד הבטוח.
עד כמה השותפות הפורחת בין סין לרוסיה מהווה איום? זה בהחלט מטריד ומשנה מעט את מאזן הכוחות. זה יוצר בעיות לוושינגטון ובעלות בריתה. אבל אין בשותפות הזו כדי ליצור שינוי כוח משמעותי במערכת העולמית. אם המטרה היא להוות משקל דומה לזה של ארצות הברית שהנהגתה והבריתות הנרחבות שלה טבועות עמוק בסטטוס קוו, הברית הנגדית צריכה להיות משמעותית באותה מידה. זה לא המצב לגבי יחסי סין-רוסיה. יש סיבה ששתי המדינות לא מכנות זאת ברית רשמית. מלבד רכישת נפט, סין עשתה מעט כדי לעזור לרוסיה באוקראינה במהלך השנה הראשונה של המלחמה. שותפות שיהיו לה תוצאות נרחבות באמת תהיה כרוכה בשיתוף פעולה מתמשך במגוון רחב של תחומים, ולא בשיתוף פעולה רדוד שנולד בעיקר מנוחות רגעית. וגם אם סין ורוסיה ישדרגו את יחסיהן, כל אחת מהן היא עדיין רק מעצמה צבאית אזורית. חיבור שתי מעצמות איזוריות אינו שקול עדיין למעצמה גלובלית. השגת יכולת כזאת תדרוש יכולות צבאיות שאין לרוסיה ולסין בנפרד וגם לא ביחד – ואשר לא תהיינה להן בזמן הקרוב.
יש אנליסטים שלא מסכימים לדעה הזו, וטוענים שאפילו המהלכים המצומצמים של סין ורוסיה עלולים לעורר מלחמה עולמית גדולה, עם הפוטנציאל המפחיד שלה להפוך למלחמה גרעינית. בעיקרון זה נכון, אבל בעצם מה שבולם את רוסיה וסין הוא עובדת היות הסדר העולמי חד-קוטבי, בו ארצות הברית יכולה להשיב מלחמה בכל מקום בעולם. ארצות הברית גם תוכל לנקוט צעדים במקומות שונים בעולם אם סין תנסה לכבוש את טייוואן, למשל להטיל מצור ימי מקיף הרחק מחופי סין כדי לצמצם את הגישה שלה לכלכלה העולמית. מצור כזה יהרוס את כלכלתה של סין שנשענת במידה רבה על סחר חוץ תוך פגיעה הרבה פחות קשה בכלכלה האמריקאית. גם אם סין תנסה להכות חזרה באמצעות מכירה של חלק או של כל האחזקות המסיביות שלה בניירות ערך של משרד האוצר האמריקני בניסיון להעלות את עלויות גיוס ההון של ארה"ב, יוכל הפדרל ריזרב האמריקאי פשוט לרכוש את כל ניירות הערך, כפי שאמר פעם הכלכלן בראד סטסר: "ארה"ב היא זו שבסופו של דבר מחזיקה בקלפים החזקים: הפד הוא השחקן היחיד בעולם שיכול לקנות יותר אגרות חוב ממה שסין תוכל למכור אי פעם".
נקודת המבט של סין
בואו נדבר מעט על נקודת המבט של סין – האם היא בכלל מעוניינת להוביל סדר עולמי חדש משלה? ובכן אין סימנים לכך שיש לסין מוטיבציה או שאיפות כלשהן להשליט איזו אידאולוגיה משלה על העולם. סין יותר עוסקת בנסיונות לקדם את מעמדה בסדר העולמי הקיים ולערער על מה שהיא קוראת המעמד ההגמוני של ארה"ב בסדר זה. לכן סין מטרילה קצת את ארצות הברית בתחום הדיפלומטי, למשל ע"י תיווך בסכסוכים בין מדינות כמו שקרה לאחרונה בגישור בין ערב הסעודית לבין אירן. אבל בסופו של דבר מה ששי ג'ינפינג מבקש הוא לתת לסין את הכבוד המגיע לה, לדעתו, במוסדות הבינלאומיים השונים, ונכון, גם שלא יתערבו לו בסכסוך של סין עם טאיוואן. הרצון של סין, אם באמת קיים, לשליטה בלעדית על ים סין, יוכל להיות מוכרע בכוח במאמץ לא יותר מדי גדול ע"י ארצות הברית ובנות בריתה, וכנראה שסין יודעת זאת. כל ההשקעות של סין בתוכנית החגורה והדרך נועדו לחזק את מעמדה הדיפלומטי של סין בעולם, למשל בהצבעות באו"ם, ונוסף על כך גם לתת לה עוד אופק כלכלי, אבל בין זה לבין בריתות צבאיות בנוסח אלה שיש לארה"ב המרחק גדול מאד. אם נחזור למישור האידאולוגי, אף מדינה מאלה הנעזרות בסין לא עברה המרה לקומוניזם או לקונפוציוניזם נוסח סין.
ולמרות שאמרנו את כל זאת, זה שכוחה היחסי של ארצות הברית לעומת סין וכל מדינה אחרת יישאר גדול יותר בהרבה עוד שנים רבות אין משמעו בהכרח שעליה לנהוג כהגמון או כמנהיג יחיד של העולם. אסטרטגיה חכמה תהיה לקרב את סין הגדולה אליה במקום להתעמת עימה ולהסלים את התחרות איתה כל הזמן.
גם אם סין אינה כה חזקה כמו שעושים ממנה ודאי שהיה עדיף למנוע את השיבושים שהיא עושה ויכולה עוד לעשות לסדר העולמי. אך לא רק זאת, כמזהמת השניה בגודלה בעולם, רצוי היה לשנס איתה מתניים ביוזמות להפחתת גזי חממה ועוד פעולות הדרושות למלחמה בשינויי האקלים ולא רק לסמוך על האחריות והרצון הטוב של שי ג'ינפינג או המפלגה הקומוניסטית הסינית.
מיעוט מהאנליסטים האמריקאיים, אם כי הנבונים שבהם, טוענים שמדיניות חכמה של וושינגטון צריכה לנבוע תוך הבנה של החשיבות שנותנים מנהיגי סין, בראשם כמובן שי ג'ינפינג, לכך שיכירו במקומה של זו בעולם. בכל נאומיו של שי ג'ינפינג אפשר למצוא סימנים לחשש למעמדה של סין ולרצון שלו שיתייחסו אל סין כשווה לארצות הברית. אלה מניעים את התנהגותה של סין בסדר הבינלאומי כפי שמתווה אותה ג'ינפינג. מנקודת המבט של סין, ארצות הברית מרשה לעצמה לא פעם לשבור את הכללים הבינלאומיים, וכאשר היא מתנגדת לכך שסין תבקש לה את הפריביליגה הזו, סין רואה בזה מוסר כפול והתנהגות בלתי מתקבלת על הדעת.
מה שמחזק את התזה שסין בעיקר שואפת לקבל מעמד חשוב יותר בסדר העולמי הוא שניתן לראות שסין שיתפה פעולה עם מוסדות בינלאומיים שהיו פתוחים לקבל אותה כחברה מן המניין, ואיתגרה או ביקשה לעשות רפורמות במוסדות שלא כך נהגו. ארגון האומות המאוחדות, העצרת הכללית של האו"ם, ארגון הסחר העולמי, האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני וה-G20 היו ארגונים שהיו פתוחים והוגנים כלפי שיתופה של סין בהם. סין היא אחת מחמש המדינות החברות הקבועות בעצרת הבטחון שיש להן זכות וטו, יחד עם אותן חמש מדינות יש לה גם מעמד של מעצמה מובילה במשטר למניעת הפצתו של נשק גרעיני, ומאז הצטרפותה לארגון הסחר העולמי היא חברה של כבוד בו, נשים לרגע בצד טענות של טראמפ ואחרים לגבי ניצול מעמדה זה למען פרקטיקות סחר לא הוגנות, זה נושא לחקירה נפרדת עד כמה ייחודי לסין ועד כמה היא פתוחה לשנות דרכיה. בכל מקרה, אלו מוסדות חשובים בסדר העולמי הקיים שבנתה ארצות הברית ואשר סין משתפת איתם פעולה.
מלכודת תוקידידס
לפני סיום אני רוצה להביא עוד לקח אחד מההיסטוריה. המקרה המצוטט ביותר הקשור למאבק בין מעצמות הוא העימות בין ספרטה המבוססת, לבין אתונה המעצמה העולה, אשר תואר ע"י ההיסטוריון היווני תוקידידס. תוקידידס תיאר את הגורמים העמוקים שהובילו למלחמה הארוכה בין שתי ערי המדינה האלו, המלחמה הפלופונזית במאה החמישית לפני הספירה. הוא טען שמה שהביא לעימות הקשה בין שתי מעצמות אלה היה מצד אחד הרצון של אתונה המתחזקת לקבל מעמד של מעצמה בסדר הגודל של ספרטה וטענותיה לגבי התנהלות בלתי הוגנת של ספרטה, ומצד שני העצבנות והחרדה בספרטה מפני הצמיחה וההתחזקות הצבאית של אתונה, בעיקר בים. הקונפליקט הזה מוכר כ"מלכודת תוקידידס", מושג אותו טבע פרופסור למדעי המדינה בשם גרהאם אליסון, אשר טען שהמצב הזה התרחש שוב ושוב בכל פעם בה מעצמה עולה קראה תיגר על מעצמה קיימת. הנקודה שלא כדאי להתעלם ממנה כלקח ממלכודות תוקידידס בעבר, היא שלסכנת מלחמה בין מעצמות במצב הזה יש מאפיינים מקדימים שניתן לזהותם, כמו אותה השקפה של המעצמה העולה שהיא לא מקבלת מעמד המגיע לה בדומה לטענותיה של סין בזמננו, והחרדה של המעצמה הקיימת מפני המעצמה העולה גם אם לא מוצדקת, כמו במקרה של ארה"ב היום. כך ניתן לנסות ולהקטין את הסבירות שהעימות ביניהן יביא בסופו של דבר להתנגשות אלימה.
אחת הבעיות היא שרבים ממנהיגי ארה"ב נופלים באותה מלכודת תוקידידס חרדתית שמונעת מהם לחשוב באופן שקול. ייתכן ואם היו משתחררים מהחרדה הזו היה לממשליה של ארה"ב קל יותר לקבל את עלייתה היחסית של סין ולאפשר לה לשתף פעולה ביתר נכונות עם הסדר העולמי החד-קוטבי שוושינגטון מובילה ותוביל עוד שנים רבות.
סיכום
סיכום קצר. קשה להגדיר ולמדוד כוח של מדינה. לרבים, ארצות הברית נראית שוקעת בעוצמתה היחסית, אך במדדי מפתח המגדירים עוצמה אמריקה נמצאת ללא ספק במצב טוב בהרבה מאשר לפני 15 שנה.
היכולות הצבאיות והמודיעיניות של ארה"ב נותרו ללא תחרות, והבריתות המרכזיות שלה חזקות מתמיד. המתחרה העיקרית של ארה"ב, סין, חוותה צמיחה היסטורית ושינויים יוצאי דופן, אך היא גם מתמודדת עם אתגרים מבניים קשים, ואינה מתקרבת להיות ברת תחרות מבחינת עוצמתה לזו של ארה"ב.
מדדים מדויקים יותר מהתמ"ג וההוצאה הבטחונית מצביעים על כך ששתי המדינות נמצאות בשתי קטגוריות שונות בעליל, גם בתחום הכלכלי וגם בתחום הצבאי והטכנולוגי.
הדומיננטיות הצבאית של ארצות הברית כפי שהיא משתקפת בפיזור הנוכחות הצבאית שלה בעולם והטכנולוגיה הצבאית שפותחה במשך עשורים רבים, הופכת אותה למעצמה צבאית עולמית אמיתית, בעוד שסין נותרה מעצמה צבאית אזורית.
גם אם סין יצרה אזור שנוי במחלוקת קשה ליד חופיה, אין הדבר מאיים על הסדר העולמי. ארצות הברית שולטת בים, באויר, ביבשה ובחלל ויכולה באופן ייחודי רק לה להקרין כוח צבאי על פני העולם כולו. רק לארה"ב יש את יכולת ההנהגה הייחודית לה לקידום שיתופי פעולה ורק לארצות הברית יש עדיין מינוף כלכלי כה עצום.
אין גם אף מדינה אחרת או ברית בין מדינות המתקרבת למצב בו היא תוכל לערער על כוחה ומעמדה של ארצות הברית. נכון, יש יותר מוכנות לאתגר את ההגמוניה האמריקאית, אך גם למול פלישת רוסיה לאוקראינה ניתן עדיין לאמר שנורמות ותפיסות בינלאומיות וגם כוחה של ארה"ב מגבילים את מידת המוכנות של מדינות להעיז ולמרוד בסדר העולמי.
בעוד ארה"ב התמודדה בשנים האחרונות עם אתגרים כמו התערבויות כושלות במדינות אחרות וקיטוב פוליטי, היא נותרה המעצמה הגלובלית הדומיננטית, כשאין אף מדינה אחרת או ברית בין מדינות המסוגלות להשתוות לעוצמתה הצבאית והכלכלית. העולם אינו באמת רב קוטבי או דו קוטבי וגם לא הולך להיות כזה עוד עשרות שנים.
כל הזכויות שמורות לרוני ויסמן 2023
כתיבת תגובה