חלק 3 מ-3 | מדוע לא באמת ניתן למנוע מאיראן נשק גרעיני ואיך יודעים שגם נתניהו חושב כך | פרק 21

תקציר:

הפרק הזה הוא השלישי והאחרון בסדרה העוסקת בתוכנית הנשק הגרעיני של איראן ומעלה את התזה שלא באמת ניתן למנוע מאיראן נשק גרעיני באם יחליטו מנהיגיה באופן נחוש להשיג נשק כזה.

הפרק הראשון הסביר בקצרה מהו נשק גרעיני, תיאר את ההיסטוריה של פיתוחו וייצורו על ידי המעצמות והסביר מה צריכה מדינה כדי להשיג נשק גרעיני.

הפרק השני תיאר את התהליכים להשגת נשק גרעיני שהתרחשו במדינות שלאו דווקא היו חזקות מבחינה כלכלית ומבחינה גאופוליטית, החל מישראל של שנות השישים, עבור בהודו, פקיסטן, ודרום-אפריקה וכלה בקוריאה הצפונית. ההיסטוריה הקרובה הזו ממחישה כיצד כל מדינה שהיתה נחושה מספיק השיגה נשק גרעיני למרות כל האתגרים וההתנגדויות המדיניות.

הפרק הנוכחי סוקר את תוכנית הגרעין האיראנית, דן באפשרות האופציה הצבאית לביטולה של תוכנית להשגת נשק גרעיני, באם קיימת כזו או לא,  ולבסוף מנסה להוכיח את הטענה השניה, שגם בנימין נתניהו עצמו מודע היטב לכך שלא ניתן באמת למנוע מאיראן נשק גרעיני לאורך זמן אם היא רק תחפוץ בכך. 

תוכן הפרק:

פתיחה

פרק הזה הוא השלישי והאחרון בסדרה העוסקת בתוכנית הנשק הגרעיני של איראן ובה אני טוען שלא באמת ניתן למנוע מאיראן נשק גרעיני באם יחליטו מנהיגיה באופן נחוש להשיג נשק כזה.

בפרק הראשון הסברתי בקצרה מהו נשק גרעיני, תיארתי את ההיסטוריה של פיתוחו וייצורו על ידי המעצמות ומניתי מה צריכה מדינה כדי להשיג נשק גרעיני.

בפרק השני תארתי את התהליכים להשגת נשק גרעיני שהתרחשו במדינות שלאו דווקא היו חזקות מבחינה כלכלית ומבחינה גאופוליטית, החל מישראל של שנות השישים, עבור בהודו, פקיסטן, ודרום-אפריקה וכלה בקוריאה הצפונית. ההיסטוריה הקרובה הזו ממחישה כיצד כל מדינה שהיתה נחושה מספיק השיגה נשק גרעיני למרות כל האתגרים וההתנגדויות המדיניות.

בפרק הנוכחי אסקור את תוכנית הגרעין האיראנית, אדון באפשרות האופציה הצבאית לביטולה של תוכנית להשגת נשק גרעיני באם קיימת כזו או לא,  ולבסוף אנסה להוכיח את הטענה השניה, שגם בנימין נתניהו עצמו מודע היטב לכך שלא ניתן באמת למנוע מאיראן נשק גרעיני לאורך זמן אם היא רק תחפוץ בכך. 

תוכנית הגרעין האירנית

העניין של איראן בטכנולוגיה גרעינית לא החל בשנים האחרונות, אף לא אחרי המהפכה האיסלמית. כמו אצל מדינות נוספות הוא החל בשנות ה-50 של המאה העשרים. בשנות השישים קיבלה איראן של ימי השאח כור מחקר של 5MW שהונע באמצעות אורניום מועשר לרמה גבוהה במסגרת תוכנית "אטום לשלום" האמריקאית, שעזרה למדינות להקים כורי אנרגיה גרעינית למטרות שלום.

השאח של איראן הכריז על תוכנית רבת היקף לחשמֵל את רוב איראן באמצעות כורים גרעיניים עד סוף המאה העשרים והוקם ארגון לאנרגיה אטומית כדי לפקח על הפרוייקט.

איראן פתחה אז בתוכנית הכשרת מדענים ומהנדסים איראניים אותם שלחה לאוניברסיטאות ומכוני מחקר בארה"ב, בצרפת ובעוד מדינות. במקביל רכשה איראן מניות במכרות אורניום בנמיביה ובאתר להעשרת אורניום בצרפת שהעניקו לה בעלות חלקית במיזמים אלה. היא חתמה גם על הסכמי רכישת אורניום מדרום אפריקה. 

הסיוע הגרעיני של המערב לאיראן הופסק עם פרוץ המהפכה האיסלאמית בשנת 1979 אך איראן הספיקה לרכוש שפע של ידע, חומרים וטכנולוגיות בתחום הגרעין. אחרי המהפיכה היתה אמנם בריחת מוחות מאיראן שכללה גם את חלק ממומחי הגרעין, אך איראן לא איבדה את כל הידע שברשותה. בשנים הראשונות למהפכה נעצר פרוייקט הגרעין האיראני מחוסר עניין של ממשלת האייאטולות, אך הוא חודַש בסוף שנות השמונים ללא עזרה של מדינות המערב. ממשלת איראן חתמה על הסכמים רב-שנתיים לשיתוף פעולה גרעיני עם פקיסטן ועם סין, שכללו הכשרת מהנדסים ורכישה של כורים שלמים. 

המודיעין האמריקאי, אולי גם בסיוע של זה הישראלי, חשד מזה זמן שפרוייקט הגרעין האזרחי האיראני משמש גם כבסיס לפרוייקט גרעין צבאי. בלחץ אמריקאי ביטלה סין את כוונתה לספק לאיראן כורים שנועדו לייצור אנרגיה אך עלולים היו לשמש גם לייצור פולוטניום. התקופה היתה אז סמוכה לחידוש היחסים בין ארה"ב לסין ולאמריקה היתה יכולת השפעה על סין, מה שלא ניתן לאמר כיום, כאשר לעוגמתנו ולצער העולם כולו הולכים ומעמיקים הפערים בין שתי המעצמות הללו. 

איראן לא הרימה אז ידיים, תמיד אפשר למצוא ממי להשיג חומרים וטכנולוגיות גרעין. בשנת 1995 חתמה איראן על הסכם עם רוסיה, כדי שזו תשלים את בנייתו של כור גרעיני בבושָאר ותבנה לה עוד שלושה כורים להפקת אנרגיה. רוסיה גם הסכימה בחשאי להקים עבור איראן כור מחקר גדול, וכן אתר ייצור של דלק גרעיני ואתר של צנטריפוגות גז הנדרשות להעשרת אורניום. התערבותו של ביל קלינטון, נשיא ארה"ב אז, אצל בוריס ילצין נשיא רוסיה, הביאה להקטנת המחוייבות הרוסית, אך על פי מקורות מודיעין המשיכו מדענים רוסיים רבים לסייע לאיראן בתחומי מַחזור הדלק הגרעיני ובהקמת כור מחקר של מים כבדים באראק, מהסוג שיכול לשמש לייצור פלוטוניום.

באופן שמזכיר קצת את הגילויים של מרדכי ואנונו שלנו, חשף בשנת 2002 ארגון התנגדות איראני גולה את עובדת קיומו של מרכז להעשרת אורניום בנאתנז, ואת שמותיהם של אנשים וחברות שלוקחים חלק בפרוייקט הגרעין של איראן. 

השנים שלאחר מכן, עד שנת 2009, התאפיינו במשאים ומתנים בין איראן לבין הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, צרפת, גרמניה ובריטניה לגבי חשיפת פעילויות גרעיניות בעבר ופיקוח על מתקני גרעין. על רקע איומים בעיצומים נחתמו מספר הסכמות עם איראן להפסקה של העשרת אורניום ושל פעולות נוספות הקשורות במחזור הדלק הגרעיני.

בשנת 2004 גילה ה-CIA שאירן מסבה את קונוס הראש של טילי שאהב-3  מתוצרתה כך שיתאימו לנשיאת ראשי קרב גרעיניים. כמו כן גילתה סבא"א, הסוכנות לאנרגיה אטומית, שרטוטי תכנון של צנטריפוגות מתקדמות שהסתירה איראן מהפקחים שלה. פקחים אלה גילו גם שאריות אורניום מועשר לרמה גבוהה על צנטריפוגות שפעולתן הופסקה במסגרת ההסכמים.  איראן נקטה במשחקי חתול ועכבר עם סבא"א עד שזו הכריזה עליה רשמית כמפרה את ההסכמות עימה.

דיונים החלו בין איראן לבין מדינות  ה- "P5+1", כלומר ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה וסין, אך אלה לא תרמו הרבה. עיצומים הוטלו על איראן ועל אנשים וחברות המשתפים פעולה עם תוכנית הגרעין שלה ע"י ארצות הברית של בוש וע"י מועצת הבטחון של האו"ם. איראן בחרה להתעלם מכל אלה ולהמשיך בהעשרת אורניום בנאנתז ובפרוייקט ייצור המים הכבדים באראק. גם דיונים עם נציגי האיחוד האירופי לא הניבו כל התקדמות. 

בשנת 2009 הודיעה איראן לסבא"א, לכאורה כאקט של שיתוף פעולה, שהיא מפתחת אתר העשרת אורניום נוסף לרמה אזרחית של 5%. המתקן הזה הוקם במקום שנקרא פורדוֹ בתוך מערכת מנהרות תת-קרקעית, והיה נתון תחת השמירה של ארגון משמרות המהפכה. אח"כ הודיעה איראן שהיא מעבירה את פעילות ההעשרה הקיימת שלה ברמה של 19.75% מנאתאז לפורדו. סבא"א הביעה חשדות שרמת ההעשרה שם גבוהה יותר. על פי גודל האתר, הסודיות המלווה אותו ומיקומו בבסיס של משמרות המהפכה הגיעו מספר אנליסטים להערכה שהאתר משמש להעשרת אורניום ברמה גבוהה.

בשנת 2008 הודיע ראש סוכנות הגרעין האיראנית שאירן מתכוונת להקים עוד עשרה אתרים להעשרת אורניום. הדבר הביא להגברת המתיחות עם סבא"א והקהילה הבינלאומית.

בשנת 2009 התירה איראן את ביקורם של פקחי סבא"א במתקן ההעשרה בפורדו. אלה אישרו שיש שם 3000 צנטריפוגות מהסוג המשמש להעשרה לרמה נמוכה, אך סבא"א פירסמה החלטה שעל איראן להפסיק לפתח את האתר בפורדו, לגלות את כל תוכניות העבר שלה ולציית לכל ההנחיות הקודמות של סבא"א.

___

הלקח מכל זה הוא שאיראן תמיד הצליחה להשיג ידע, חומרים, וציוד עבור תוכנית הגרעין שלה. איראן של אחרי המהפכה הלכה כל הזמן על חבל דק של שיתופי פעולה למקוטעין עם סבא"א והקהילה הבינלאומית תוך כדי שהיא מקדמת את יכולותיה הגרעיניות, האזרחיות והצבאיות. לאור ידיעה זאת, החשיפה בדיעבד של בנימין נתניהו באפריל 2018 שחמש עשרה שנים קודם לכן היתה לאיראן תוכנית צבאית לייצור 10 ראשי קרב גרעיניים אותה היא גנזה – גם לדברי נתניהו, נראית תמוהה במקרה הטוב, מגוחכת במקרה הרע. אין פה כל מידע חדש, ידוע לכל שלאיראן היו שאיפות להגיע לנשק גרעיני, השאלה היא מה הדרך הנכונה לדחות ולבטל לזמן ארוך ככל האפשר שאיפות כאלה. העבר וההווה מוכיחים, גם באיראן אבל גם במקומות אחרים בעולם, שסנקציות הן לא גורם יעיל מספיק אל מול מוטיבציה חזקה של מדינה לייצר נשק כזה או אחר או לפלוש למדינה אחרת, אך הן כן יכולות להוות מנוף יעיל להגעה להסכמות. לכן הסכם הגרעין של 2015 היווה ברירה טובה, לא אידיאלי אך מחובר למציאות. 

הסכם זה, הידוע בשמו הרשמי 'תוכנית הפעולה המקיפה המשותפת', JCPOA, הוא הסכם גרעיני מקיף ל-25 שנים המגביל את היכולת הגרעינית של איראן בתמורה להקלה בסנקציות. ואכן איראן עמדה בפרמטרים המרכזיים של ההסכם, לכן החל מה-16 בינואר 2016 הוסרו מאיראן כל הסנקציות הקשורות לגרעין. 

אלא שב-1 במאי 2018 קיבל נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ החלטה, קרוב לודאי עקב מסע שכנוע של נתניהו שלנו ששיאו היה אותו מצג לתקשורת לגבי הממצאים העתיקים, והכריז על פרישתה החד-צדדית של ארה"ב מההסכם עם איראן ועל השבת הסנקציות הכלכליות נגדה. החלטה זו היתה אחת ההחלטות האסטרטגיות הגרועות ביותר של נשיא אמריקאי. היא אף נעשתה באופן חד-צדד לחלוטין תוך התעלמות וללא תיאום עם שאר המדינות החברות ב-P5+1 שהיו אף הן חתומות על ההסכם. מדינות אלה שהוכו תדהמה לנוכח ההחלטה של טראמפ הצהירו על כוונתן לקיים את ההסכם ללא השתתפות ארה"ב, אולם מהר מאד הפך ההסכם ללא-רלוונטי עוד, כיוון שעקב חידוש הסנקציות כנגדה ביטלה איראן את הסכמתה לעמוד במגבלות האופרטיביות של ההסכם על תוכנית הגרעין שלה. לא רק זה, מאז יציאת טראמפ מההסכם מותחת איראן עוד ועוד את גבולות תוכנית הגרעין שלה כדי ללחוץ להסרת הסנקציות האמריקאיות והחזרת ההסכם המקורי. בפעם האחרונה שהיו פקחים על שטחה הם גילו שרידי אורניום לרמה מועשר לרמה של 83%. אין לאיראן מגבלה טכנולוגית להעשיר אורניום לרמה של 90% ויותר, זה רק עניין של החלטה מדינית.

ממשלו של ביידן שהחליף את דונאלד טראמפ לפני כשנתיים התחייב לעשות כל מאמץ לחזור להסכם הגרעין ואף לשפר אותו, אך הדיונים לחזרה להסכם מתנהלים בעצלתיים ולא באופן ישיר, כאשר שני הצדדים מערימים קשיים. לא אכנס פה לניתוח הדיונים, מי אשם יותר בתקיעתם ולשאלה מה הסיכויים לחזרה להסכם. הנקודה היחידה שאני רוצה לחדד שוב, היא שאין כל דבר שבאמת מונע מאיראן להתקדם ולהיות מדינה בעלת נשק גרעיני מלבד ההכרה הפנימית שלה עצמה שהיא יכולה להפיק יותר תועלת, בינתיים, מהישארותה מדינה ללא נשק כזה. באם בשלב כלשהו תחליט הנהגת איראן שהמצב שונה, תוך זמן קצר מאד יהיו להם מתקני גרעין מוכנים לניסוי הראשון שלהם. גם טכנלוגיית טילים ארוכי טווח שיכולים לשאת ראשי קרב גרעיניים זה לא מכשלה טכנולוגית מהותית, תוך שנה שנתיים יהיו להם גם כאלה.

וכאן, ישאלו חלק מכן ומכם ובצדק, ומה עם האופציה הצבאית? מה עם האפשרות של תקיפת מתקני הפיתוח והייצור של הנשק הגרעיני של איראן והשמדתם, אם ע"י ישראל, או ארה"ב, או שתיהן?

שאלה טובה. מיד אגע בה.

על אופצית המניעה באמצעים צבאיים

לפני שנדבר על האופציה הצבאית למניעת נשק גרעיני מאיראן, בואו נסקור את הלקחים שניתן להפיק משני המבצעים הצבאיים שערכה ישראל למניעת נשק גרעיני מאויבותינו, האחד בעירק, השני בסוריה.

החל מסוף שנות החמישים פעלה עירק להשגת יכולת גרעינית אזרחית. כפי שכבר ראינו, כל מדינה, בטח כזאת שיש לה כבר יכולת גרעינית אזרחית, יכולה לסגור את הפער להשגת נשק גרעיני אם רק תחפוץ בכך מאד, תשקיע את המשאבים הנדרשים ולא תתחשב בשום לחץ בינלאומי.

עירק החלה את תוכנית הגרעין שלה בשיתוף ברית המועצות עם הקמת כור מחקרי קטן, אך כאשר ביקשה עיראק מהסובייטים בשנת 1975 סיוע בבניית מתקנים מתקדמים יותר, היתנתה ברית המועצות את הסכמתה בפיקוח של סבא"א על מתקני הגרעין האלה. עירק לא הסכימה ונטשה את התוכנית הזאת. עוד דוגמה לכך שדרכים מדיניות הן היחידות שעוד אולי יש להן סיכוי להשפיע על מדינות שלא לפתח נשק גרעיני.

בכל אופן, עירק לא התייאשה וחתמה על הסכם שיתוף פעולה עם צרפת, במסגרתו תקים צרפת בשטחה, סמוך לבירה בגדד, שני כורים לצרכי שלום, תמוז 1 ותמוז 2. בשנת 1977 הסתיימה בנייתו של הכור הראשון. היה זה כור בעוצמה של 40 MW המקורר במים רגילים, כלומר לא מהסוג המתאים לייצור פלוטוניום, אבל היה אמור להיות מופעל באמצעות אורניום מועשר לרמה גבוהה, כזה שיכול גם לשמש בייצור נשק גרעיני. צרפת טענה שהתכנון של הכור מונע שימוש בו לצרכים צבאיים.

בישראל רווחה באותם ימים מדיניות בלתי רשמית שניתן לה הכינוי "דוקטרינת בגין", לפיה על ישראל לא לאפשר למדינות עוינות לה לפתח טכנולוגיה גרעינית, מתוך חשש לפיתוח נשק גרעיני שיופעל נגדה.

בהתאם למדיניות זו הוחלט על השמדתו של הכור הגרעיני העירקי. ב-7 ביוני 1981 הפציצו ארבעה מטוסי F16 של ישראל את הכור תמוז 1. היה זה מספר חודשים לפני שהכור הזה היה אמור להכנס לפעולה. הכור הופצץ בשלמותו ויצא מכלל פעולה, אלא שלמרות זאת, לא הופסקה תוכנית הגרעין של עירק, אלא להיפך, בדיעבד יודעים שהיא אף הואצה. העירקים גם הפיקו לקחים מהקלות היחסית בה הושמד הכור תמוז 1 ולכן פיזרו ואת מתקני הגרעין החדשים ומיקמו אותם במבנים תת-קרקעיים.

במשך שנים האמנתי למידע החלקי שמסרו ממשלות ישראל לגבי התוצאות ארוכות הטווח של הפצצה זאת של הכור העירקי. התקשורת הרשמית, אפילו וויקיפדיה, סימנו פעולה זו כהצלחה פנומנאלית לשנים קדימה. הנה לדוגמה ציטוט מוויקיפדיה תחת הערך "תקיפת הכור הגרעיני בעיראק": "בתום הפעולה הושמד הכור העיראקי, הופסקה תוכנית הגרעין העיראקית, והוסר האיום הפוטנציאלי על מדינת ישראל." סוף ציטוט. אז זהו, שזה יותר משאלת לב מאשר עובדה. האיום הפוטנציאלי נדחה לטובת איום גדול יותר ולא הוסר. יש הטוענים שדחייה זו של השלמת הנשק הגרעיני העירקי איפשרה בסופו של דבר את תקיפת עירק אחרי שזו פלשה לכוויית בשנת 1991, שזה כנראה נכון. אבל זה לא משנה את הטיעון העיקרי – עירק הנחושה המשיכה עם תוכנית הגרעין ההתקפי שלה גם אחרי הפצצת הכור הקטן שלה ליד בגדד. אפילו הפצצת חלק ממתקני הגרעין החדשים של עירק ע"י צבא ארה"ב בזמן מלחמת המפרץ בשנת 1991 לא היה הדבר שהפסיק את תוכנית הגרעין של עירק. מה שהפסיק את תוכנית הגרעין היה העובדה שעירק הובסה במלחמה כוללת, מה שאילץ אותה למשטר פיקוח גרעיני. כך מגדיר את האופציה הצבאית פרופסור אבנר כהן, חוקר במכון מונטריי בקנדה ללימודים בינלאומיים ומומחה לתפוצת נשק גרעיני: "רק לאחר מפלה במלחמה של ממש אפשר להתחייב שלמדינה לא יהיה נשק גרעיני." כלומר הפצצות מן האויר של מתקנים גרעיניים יכולות להביא לעיכוב בלבד בתוכנית גרעין של מדינה וצריכות להישקל היטב על כל היבטיהן, כולל המדיניים ותגובות אפשריות, אך הן אינן מביאות להפסקתה של תוכנית גרעין.

___

ההתקפה האוירית השניה של כור גרעיני היתה בסוריה. סוריה חתומה על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני והיתה והיא עדיין נתונה לפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אך למרות זאת היא ניסתה לאורך שנים לרכוש כורים גרעיניים מסין, רוסיה, ועוד מדינות, פעולות  שהוכשלו על ידי סבא"א. בכל זאת הצליחה סוריה להקים כור גרעיני בסיוע קוריאה הצפונית מתחת לראדאר של סבא"א. המודיעין הישראלי זיהה את הפרוייקט הזה כנסיון להקים כור לייצור פלוטוניום לצרכים צבאיים, וב-6 בספטמבר 2007 הוא הופצץ בפעולה חשאית של מטוסי חיל-האויר. כיוון שלחאפז אל אסאד נשיא סוריה היה אינטרס להסתיר את עובדת בניית הכור הזה, הוחלט בישראל על פעולה בחתימה נמוכה, כלומר לא ראוותנית ובלא להזדהות כפעולה ישראלית, כדי לא להביך את הנשיא הסורי וכך להקטין את המוטיבציה שלו לפתוח במלחמה בתגובה, טקטיקה שאכן הצליחה. רק בשנת 2018 הודתה ישראל הרשמית שהיא אחראית להפצצת המתקן הגרעיני בסוריה. 

לגבי התוצאה המיידית של הפעולה, הכור הושמד בהצלחה והביא לדחייה בהמשך תוכנית הגרעין הסודית של אסאד. 

בינואר 2015, קרוב לשמונה שנים לאחר הפצצת הכור הסורי, דיווח השבועון הגרמני "דר שפיגל", על סמך צילומי לוויין ומסמכי מודיעין שהגיעו אליו, שסוריה בונה מחדש מתקן להעשרת אורניום סמוך לעיר חומס בסיוע צפון קוריאה ואיראן. כלקח  מהפצצת הכור הקודם בונה סוריה את הכור החדש במבנה תת-קרקעי בתוך בטנו של הר באזור מבודד. סוריה העבירה לכור זה 8000 מוטות דלק גרעיני אותם השיגה עוד בשנת 2007 ואשר ניצלו מההתקפה הישראלית. ההערכה היא כי מדובר ב-50 טון של אורניום, שאם תעשיר אותו סוריה לרמה צבאית, תוכל לייצר ממנו שלוש עד חמש פצצות גרעיניות. 

בסוגריים אני פונה לרגע שאלת תם הנוגעת לימינו: האם ייתכן שהתעקשות ישראל שלא לבקר את רוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה נובעת מכך שרוסיה הבטיחה לישראל לפקח על מתקן גרעין סורי זה ואחרים, וזה לא קשור רק לחופש פעולה אוירי בשמי סוריה? ייתכן.

לגבי היתכנותה של הפסקת תוכנית הגרעין האיראנית באמצעות תקיפה אוירית, הנה מספר נתונים כחומר למחשבה. שטחה של איראן הוא פי 3.7 משטחה של עירק ופי 75 משטחה של ישראל. אם לעירק של שנת 1981 היה מתקן גרעיני אחד במרחק של כ-900 ק"מ מישראל בקו אוירי ישיר, הרי לאיראן יש לפחות שמונה אתרים הקשורים לתוכנית הגרעין שלה המפוזרים על פני שטחה הענק, וניתן להעריך שקיימים עוד מתקנים סודיים שאולי לא ידועים למודיעין המערבי כולל זה הישראלי. נכון שהיום יש לישראל מטוסי תדלוק באויר שלא היו בידיה בשנת 1981, אך עדיין יש בתקיפה של מספר גדול של אתרים במרחקים כה גדולים משטחנו אתגרים גדולים מאד. המתקן הקרוב ביותר לישראל מבין אלה הידועים נמצא באראק במרחק של כ-1,400 ק"מ מגבולנו בקו אוירי ישיר. ישנה כמעט תמימות דעים בקרב מומחים צבאיים ומומחי גרעין שלא ניתן יהיה להשמיד את כל היכולת הגרעינית של איראן, בטח לא את הידע שצברה. מנגד, לפעולה כזו יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת מבחינה צבאית ומדינית. 

אסטרטגיית 'המכה השניה' לצורך הרתעה

צעד צעד אנחנו מתקרבים לטענה השנייה שלי, שגם בנימין נתניהו מודע היטב לכך שאיראן תהיה בעתיד הלא מאד רחוק מדינה גרעינית אם רק תחפוץ בכך.

כרקע, אני רוצה להסביר קודם מהי 'הרתעה גרעינית'. באופן אינטואיטיבי אנחנו מבינות ומבינים שמדינה שיש לה נשק גרעיני יִירתעו מלהתקיפה שמא תשתמש בנשק זה. אנחנו רואים את זה מתרחש בשנה האחרונה למשל בצורת הימנעות המערב מלעזור לאוקראינה באופן נרחב ופעיל מדי במלחמת ההגנה שלה כנגד פלישת רוסיה לשטחיה, זאת מהחשש פן יפעיל פוטין ולו חלק קטן מהנשק הגרעיני שבידיו. 

אבל מה אם מדובר בשתי מדינות אויבות בעלות נשק גרעיני, כפי שהיה המצב במשך שנים בין ארה"ב לברית המועצות? במקרה כזה ההרתעה הבסיסית אינה מספיקה, כי כל אחת מהמדינות שתצליח להפתיע ולתקוף את יריבתה ראשונה עשויה להצליח להשמיד את כל הנשק הגרעיני שברשותה ולמנוע ממנה להחזיר תגובה גרעינית. כך נולד עקרון הרתעה חדש משוכלל יותר  שנקרא  עקרון "ההשמדה ההדדית המובטחת". ראשי התיבות של המושג הזה באנגלית, Mutual Assured Destruction נותנים את המלה MAD, מטורף. על פי דוקטְרינה זאת, ההרתעה של מדינה נתמכת ביכולתה לתת מכה גרעינית שניה, כלומר הבטחת היכולת של המדינה המותקפת להחזיר מכה גרעינית חזקה מאד כלפי המדינה שהפתיעה ותקפה אותה ראשונה בנשק גרעיני. כך כאשר יש שני צדדים למשוואה הזאת, אף אחד משני הצדדים לא יעיז להתקיף את משנהו בנשק גרעיני, גם אם הוא חזק מאד, כאשר הוא יודע שהצד המותקף לא יאבד את היכולת להחזיר לו במתקפה גרעינית חזקה שעלולה להביא להשמדתו.

הדוקטרינה הזאת היא שהבטיחה מצב אי-לחימה, או "מלחמה קרה" בין ארצות הברית לברית-המועצות, כאשר שתי המעצמות נמנעות מכל מלחמה ישירה ביניהן, גם קונבנציונאלית. 

כיצד ממומשת היכולת למכה שניה? ראשית ע"י הסתרה של הנשק הגרעיני, הגנתו מפגיעה, למשל על-ידי טמינתו בעומק האדמה מאחורי שכבות של בטון רב, ופרישה רחבה שלו כדי להקשות על השמדתו גם במקרה והאוייב יגלה חלק ממנו, ו/או הרחקתו משטח המדינה.

בשנות החמישים, מימשה ברית המועצות את יכולת המכה השניה באמצעות פיזור והסתרת סוללות טילים גרעיניים ברחבי סיביר. עוד אמצעי שכנראה מצוי בידי רוסיה הוא מערכת רכבות תת-קרקעיות לשינוע הנשק הגרעיני ממקום למקום כדי לבלבל את גופי המודיעין של המערב.  בארצות הברית של שנות החמישים מימשו את יכולת המכה השניה באמצעות מפציצים גדולים שנשאו טילים גרעיניים לטווח רחוק ואשר שהו באויר 24 שעות ביממה כל השנה.

אבל מה שנחשב היום לאמצעי היעיל ביותר להסתרת נשק המכה השניה הוא צוללות בעלות נשק גרעיני. צריך שתהיינה מספיק כאלה, והיכולת שלהן לחמוק מעיני המכ"ם של המדינה היריבה ולשהות בכל מקום במרחבי המים העולמיים, הוא שמבטיח את היכולת להחזיר מתקפה גרעינית גם אם המדינה האם היבשתית מותקפת. בדרך כלל הן גם תהיינה מצויידות בהנעה גרעינית, במנותק מסוג הנשק שהן נושאות, מה שמאפשר להן יכולת תנועה ללא תידלוק למשכי זמן מאד ארוכים מבלי לצאת מן המים.

איך יודעים שגם נתניהו מאמין שלא ניתן למנוע את הגרעין האיראני, או נתניהו והצוללות

צוללות הן כלי נשק חשוב בלי קשר לחימוש גרעיני, במיוחד למדינה עם גבול ימי כמו שלנו. הן מאפשרות יכולות מודיעיניות ומבצעיות רבות ושונות במרחקים גדולים מחופי ישראל ובאופן נסתר, אך כאמור יכול להיות להן תפקיד קריטי בהרתעה גרעינית.

כבר קרוב לעשרים שנה שיש הערכות של מקורות זרים שלישראל יש צוללות המסוגלות לשאת ולשגר טילים בליסטיים בעלי ראש נפץ גרעיני, בהתאם להערכה הכללית, שאף פעם לא אושרה רשמית, שלישראל יש נשק כזה.

הצוללות שבידי ישראל הן מהסוג המכונה דולפין, הן יוצרו בגרמניה ושלוש הראשונות הועברו לישראל בסוף שנות התשעים. בשנת 2006 דווח שישראל הזמינה שתי צוללות נוספות מהסוג הזה. 

בשנת 2012 פורסם מאמר ארוך במגזין הגרמני 'דר שפיגל' שכותרתו: "פרוייקט שמשון – על חימושן של צוללות מתוצרת גרמניה בטילים גרעיניים של ישראל". המאמר נכתב בעקבות מחקר שערך המגזין בגרמניה, ישראל וארצות הברית. מהמאמר עולה כי גרמניה מכרה לישראל צי של צוללות גרעיניות, שלפי הדיווחים מסיירות במים סביב המזרח התיכון. בעוד שישראל מעולם לא אישרה רשמית את קיומן של הצוללות או שיש להן יכולות גרעיניות, מומחי צבא מאמינים שיש לה נשק כזה.

בכירים לשעבר בגרמניה הודו לראשונה בפני כותבי המאמר שבעסקאות הצוללות מעורב מימד גרעיני ושחברת הטכנולוגיה הביטחונית הישראלית רפאל בנתה את הטילים בעלי האופציה הגרעינית. 

המסקנה שעלתה במאמר היתה שהצוללות החמושות בנשק גרעיני אמורות להבטיח שמדינת ישראל לא תהיה חסרת הגנה לחלוטין במקרה של תקיפה גרעינית כנגדה, אלא תוכל להכות בחזרה עם נשק יום הדין.

ישראל החלה להתעניין בצוללות בעלות תכנון מיוחד בשנות ה-80, כשהבינה שחלק ממדינות ערב מבקשות לבנות נשק גרעיני. העניין בנושא גבר בתחילת שנות התשעים, לפני מלחמת המפרץ, כשהיה חשש שעירק שוב קרובה ליכולות של נשק גרעיני למרות הפצצת הכור הגרעיני שלה כעשר שנים קודם לכן.

כפי שנכתב במאמר ב'דר שפיגל', ממשלת גרמניה הסכימה בשנות השמונים לספק לישראל שתי צוללות. החוזה לצוללת שלישית, "תקומה", נחתם בפברואר 1995, כאשר כבר היה ברור שתוכנית הגרעין העירקית פורקה. 

ממידע שדלף ידוע שלצוללות מסוג דולפין שבנתה גרמניה במיוחד עבור ישראל יש מאפיינים מיוחדים אותם ביקשה ישראל, שיכולים לחזק את ההשערה שהן תומכות בנשק גרעיני, למשל צנורות טורפדו רחבים במיוחד שיכולים להתאים לטילים ארוכי טווח.

בתחילת שנות האלפיים סוכם על רכישת עוד שתי צוללות מותאמות לדרישות הישראליות, כך הוגדל צי הצוללות הגרעיניות של ישראל לחמש.

באוגוסט 2009, כשנתיים אחרי שהופצץ הכור בסוריה, הגיע לברלין נתניהו, שזה עתה נבחר מחדש כראש ממשלת ישראל, ונפגש עם אנגלה מרקל, בין השאר כדי לבקש ממנה צוללת שישית. מרקל הסכימה לכך בתנאי שישראל תעמוד בשלושה תנאים: עצירת התרחבות ההתנחלויות בשטחים הכבושים, ביטול הקפאת נכסים השייכים לרשות הפלסטינאית ומתן היתר לבניית מתקן לטיהור שפכים בעזה במימון ממשלת גרמניה. נתניהו הסכים והעסקה יצאה לדרך והוסכם שתישמר בסוד. גרמניה שילמה שליש מעלות הצוללת, 135 מיליון יורו, ואיפשרה לישראל לדחות את התשלום עד 2015.

כבר בנקודת זמן זו, שנת 2009, בה דחף נתניהו להגדלת צי הצוללות המיוחדות של ישראל, עולה השאלה מי הוא חשב שהם האויבים בעלי הנשק הגרעיני כנגדם צריכה ישראל להיות מוכנה לענות במכה שניה מתוך צוללות. נחזור לזה.

בניגוד לנתניהו, יחסה של מערכת הביטחון וקברניטיה כולל שלושה שרי בטחון, לסוגיית הצוללות הגרעיניות והמוכנות למכה שניה היה תמיד הרבה יותר מתון. נתניהו עמד על כך שלישראל צריך להיות צי של שש צוללות לפחות, אך בתפישתו אף שאף ודחף לצי בן שמונה או תשע צוללות — כלומר למצב שיש בו לפחות שלוש צוללות מוכנות בים. גם אם נכונה הטענה שצוללות שבע שמונה ותשע, שהן מדגם מתקדם, נועדו להחליף את שלוש צוללות דולפין המתיישנות ולכן בסופו של דבר תהיינה לישראל שוב רק שש צוללות גרעיניות, עדיין זה מספר גדול של צוללות. 

מערכת הביטחון חלקה על דעתו של נתניהו וסברה שחרף ייחודו של הנושא הזה, עליו להיות נלמד, נדון ומוכרע כחלק מדיונים על תפישת ביטחון כוללת. זו הסיבה שמערכת הביטחון התייצבה כמעט כמתוך קונצנזוס מאחורי התפיסה שנכון שיהא לישראל צי של חמש צוללות "דולפין" מתקדמות, אך לא יותר. צי כזה מאפשר להחזיק לפחות צוללת אחת בים הפתוח, לעתים אפילו שתיים. ייתכן שחלק מהמעורבים בדיונים מטעם משרד הבטחון היו ממודרים מהנושא הגרעיני ו/או חסרי ראייה אסטרטגית רחבה יותר ולא ראו את התמונה הגדולה, אינני יודע. מה שכן ידוע, הוא שבסופו של דבר, נתניהו, המשוכנע שסמכותו כראש ממשלה מקנה לו את הזכות למלה האחרונה בנושא הגרעיני, הכריע, ובינואר 2022 נחתם חוזה לרכישת שלוש צוללות מתקדמות מסדרת דקר מחברת טיסנקרופ הגרמנית. המחיר שלהן עלה עם השנים מ-1.8 מיליארד יורו עת התחילו הדיונים על רכישתן ב-2017 לשלושה מיליארד יורו, כמעט פי שניים. הובטח ש-600 מיליון מתקציב זה יינתן כמענק ע"י ממשלת גרמניה ו-850 מיליון יורו נוספים יושקעו ע"י גרמניה ברכש גומלין בישראל. 

הצוללות מסדרת דקר, כמו צוללות דולפין, הן פרי תכנון ישראלי, והן רק נבנות בגרמניה. על פי מה שידוע גם להן יהיה מבנה שיכול להסתיר בתוכו טילים בליסטיים והן תוכלנה גם לשגר טילים באופן אנכי. מידע זה תומך בהערכה שהן נועדו לאפשר גם שיגור טילים בעלי ראש נפץ גרעיני.

___

הנושא של האנרגיה הגרעינית של ישראל, הכולל את נושא הנשק הגרעיני והצוללות הגרעיניות, נמצא תחת חסות הועדה לאנרגיה אטומית ושוכן כולו מחוץ לחוק הישראלי מתוקף תקדימי עבר, ובמקרים מסוימים, כולל ודי לאחרונה, נעשות לגביו החלטות על סמך הבנות אישיות בין היועץ המשפטי לראש הממשלה וכמה מעוזריהם. נושא ההשקעות בתחום היכולות האסטרטגיות האלה אינו מעוגן בחקיקה. מה שנקבע בתקדים ותקנות העבר הוא שנושא הגרעין נופל תחת אחריותו הבלעדית של ראש הממשלה, בדומה לארגוני המודיעין האזרחיים, המוסד והשב"כ, ולפיכך שמורה לראש הממשלה הזכות למלה האחרונה בתחום. כך הדבר עוד מאז ימי בן-גוריון כאשר הוכפפה הועדה לאנרגיה אטומית הצעירה של ישראל בלעדית לראש הממשלה. כמובן שהמצב הזה בעייתי משום שיש בו פגיעה חמורה, רחבת היקף ומתמשכת בעקרונות היסוד של דמוקרטיה ליברלית, תוך מתן סמכות פעולה חסרת סייגים לרשות המבצעת. יש פה מצב המזמין ניגודי אינטרסים, חוסר בהירות בנוגע לאחריויות וסמכויות, וחוסר בביקורת כלשהי על ההשקעות והפעילויות האלה. מי יודע אם הנושא הזה לא תרם אף הוא לשכרון הכוח של נתניהו שהביא אותו לנסיון ההפיכה המשטרית של ימים אלה. בגלל חוסר הבקרה עלו באופן טבעי חשדות שנתניהו שגה בדרך קבלת ההחלטות לגבי הצוללות ואולי גם שמעורבת פה שחיתות במסגרתה הוא ו/או המקורבים לו גרפו לכיסם רווח כזה או אחר. לכן, החשיבות הגדולה בכך שמונתה סוף סוף ועדת חקירה ממלכתית, היא ועדת גרוניס, לבדיקת כל הנושאים הללו.

בינתיים נצא מההנחה שנתניהו מאמין כנראה, כמעט לבדו, בצורך להיות מוכנים עם אופציית המכה הגרעינית השניה. הוא יודע מן הסתם שזהו משאב אסטרטגי שלא ניתן להשתמש בו, מלבד בנסיבות אפוקליפטיות.  אני לא מציג כל זאת כדי לטעון שדעתו של נתניהו בהכרח מוטעית בהקשר הזה. בשונה מהדעה שלו לגבי הסכם הגרעין עם איראן, ייתכן ופה הוא פעל ופועל נכון, כהכנה ליום בו יתייצב מולנו אוייב גרעיני.

ולדיון שלנו, מי הוא אותו אוייב גרעיני אפשרי אחרי שעירק נכבשה ע"י קואליציית המערב ואינה עוד במשחק הגרעיני, וסוריה לא ממש נמצאת במצב כלכלי ומדיני שיאפשר לה בשנים הקרובות להרים תוכנית גרעין של ממש? אין אף אופציה אחרת מלבד הברורה מאליה – איראן.

 

סיכום

לסיכום שלושת הפרקים, הבנו מה צריכה מדינה כדי להשיג נשק גרעיני וראינו איך מספר מדינות שרחוקות מלהיות מעצמות פיתחו את תוכנית הנשק הגרעיני שלהן. לא היה כל כוח שיכול היה לעצור אותן אם היו נחושות מספיק. ראינו שאפשר וכדאי לנסות ולבטל או לעכב תוכנית גרעין של מדינה, אך שהדרך היעילה ביותר היא באמצעות הסכמים עימה שייגרמו למנהיגיה להעדיף לרדת ממסלול ההתחמשות הגרעינית.

צריך להיזהר מלקבל החלטות המבוססות על האשליה שניתן בדרכים צבאיות שאינן כיבוש מוחלט, כמו ע"י הפצצת מתקנים מן האויר, להפסיק תוכנית גרעין צבאית של מדינה ואת המוטיבציה לחידושה. 

עוד עברנו על המושגים 'הרתעה גרעינית' ו'השמדה הדדית מובטחת', ודוקטרינת המכה השניה, והבנו איך הצוללות של נתניהו משתלבות בדוקטרינה זו, כמסד בצורך אפשרי עתידי להרתיע איראן גרעינית.

בחודשים הקרובים תוכרע הסוגיה באם יחודש הסכם הגרעין עם איראן ופקחים יורשו שוב לבצע בדיקות על שטחה. ברור לגמרי גם על פי ההגיון וגם על פי הנסיון עם מדינות אחרות, שהסכם ופיקוח אינם מבטיחים באופן מוחלט שהמדינה המפוקחת אינה ממשיכה בסתר בפעולות המקרבות אותה אל נשק גרעיני, אבל זה הופך את המימוש של תוכנית כזו הרבה יותר קשה ולכן הסכם תמיד יהיה עדיף על מצב בו אין הסכם.

אם לא יחודש הסכם הגרעין עם איראן, יעמדו מנהיגיה בפני הדילמה, האם להתניע מחדש את תוכנית הגרעין הצבאית שלהם, ואם כך, האם להכריז עליה רשמית, בהווה או בעתיד. יש הטוענים שדווקא אל מול התחממות היחסים עם כוחות איזוריים כמו סעודיה, תבחר איראן שלא למהר ולנפנף בנשק גרעיני.

גם אם תבחר איראן להתקדם במסלול הנשק הגרעיני, ישנה סבירות די גבוהה שהיא תעדיף להישאר מדינת סף גרעיני, כלומר להישאר עם היכולת לייצר נשק כזה בתוך תקופה של שבועות עד חודשים מעטים. אם בכל זאת ייבחרו להתקדם אל נשק גרעיני מושלם במצב מאוחסן, ייתכן ולא יכריזו על כך ויבחרו לנקוט במדיניות עמימות דומה לזו של ישראל, כדי לא לעורר מירוץ חימוש גרעיני איזורי.

אם וכאשר תבחר איראן להכריז על עצמה מדינה בעלת נשק גרעיני, תיאלץ כנראה ישראל לצאת ממעטה הסודיות, להפסיק את מדיניות העמימות ולהכריז רשמית על הנשק הגרעיני שלה. מאזן האימה יבטיח שהסבירות שאיראן תפעיל נשק גרעיני כנגד ישראל תישאר נמוכה ביותר.

לגבי פעולה צבאית כנגד איראן במקרה שלא יהיה הסכם, אם ע"י חיל האויר הישראלי לבדו, אם ע"י חיל האויר האמריקאי ואם בשיתוף פעולה, הסבירות לכך נשארה נמוכה בגלל היעילות הלא גבוהה מספיק של תקיפה כזאת, עקב ההערכה שדווקא פעולה כזו יכולה להמריץ את איראן על עבר הגרעין גם אם זה יעכב אותה בעוד מספר שנים, ועקב הסכנה שתקיפה כזו עורר התלקחות מלחמתית אזורית כלפי ישראל. העתיד איננו ורוד אך לא בהכרח אפוקליפטי כפי שנתניהו וסביבתו נוהגים להציג אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *