תקציר:
הפרק הזה הוא השני בסדרה בת שלושה פרקים העוסקת בתוכנית הנשק הגרעיני של איראן ומעלה את התזה שלא באמת ניתן למנוע מאיראן נשק גרעיני באם יחליטו מנהיגיה באופן נחוש להשיג נשק כזה.
הפרק הקודם, הראשון, הסביר בקצרה מהו נשק גרעיני, תיאר את ההיסטוריה של פיתוחו וייצורו על ידי המעצמות והסביר מה צריכה מדינה כדי להשיג נשק גרעיני.
הפרק הנוכחי מתאר את התהליכים להשגת נשק גרעיני שהתרחשו במדינות שלאו דווקא היו חזקות מבחינה כלכלית ומבחינה גאופוליטית, החל מישראל של שנות השישים, עבור בהודו, פקיסטן, ודרום-אפריקה ועד קוריאה הצפונית. ההיסטוריה הקרובה הזו ממחישה כיצד כל מדינה שהיתה נחושה מספיק השיגה נשק גרעיני למרות כל האתגרים וההתנגדויות המדיניות.
הפרק הבא והאחרון בסדרה יסקור את תוכנית הגרעין האיראנית, יעסוק בסוגיית האופציה הצבאית לביטולה של תוכנית להשגת נשק גרעיני, באם קיימת כזו או לא, ולבסוף ינסה להוכיח את הטענה השניה, שגם בנימין נתניהו עצמו מודע היטב לכך שלא ניתן באמת למנוע מאיראן נשק גרעיני לאורך זמן אם היא רק תחפוץ בכך.
תוכן הפרק:
פתיחה
הפרק הזה הוא השני בסדרה בת שלושה פרקים העוסקת בתוכנית הנשק הגרעיני של איראן ובה אני טוען שלא באמת ניתן למנוע מאיראן נשק גרעיני באם יחליטו מנהיגיה באופן נחוש להשיג נשק כזה.
בפרק הקודם, הראשון, הסברתי בקצרה מהו נשק גרעיני, תיארתי את ההיסטוריה של פיתוחו וייצורו על ידי המעצמות ומניתי מה צריכה מדינה כדי להשיג נשק גרעיני.
בפרק הנוכחי אתאר את התהליכים להשגת נשק גרעיני שהתרחשו במדינות שלאו דווקא היו חזקות מבחינה כלכלית ומבחינה גאופוליטית, החל מישראל של שנות השישים, עבור בהודו, פקיסטן, ודרום-אפריקה ועד קוריאה הצפונית. ההיסטוריה הקרובה הזו ממחישה כיצד כל מדינה שהיתה נחושה מספיק, השיגה נשק גרעיני למרות כל האתגרים וההתנגדויות המדיניות.
בפרק הבא והאחרון בסדרה אספר על תוכנית הגרעין האיראנית, אדבר על האופציה הצבאית לביטולה של תוכנית להשגת נשק גרעיני, באם קיימת כזו או לא, ולבסוף אנסה להוכיח את הטענה השניה, שגם בנימין נתניהו עצמו מודע היטב לכך שלא ניתן באמת למנוע מאיראן נשק גרעיני לאורך זמן אם היא רק תחפוץ בכך.
אז בואו נתחיל!
כיצד השיגו מדינות שונות נשק גרעיני
אז לא השתכנעתן עדיין לאחר הפרק הראשון שפיתוח נשק גרעיני בידי מדינה כלשהי זה רק עניין של החלטה? בואו ננסה להשתכנע על פי כמה דוגמאות מן העבר.
ישראל
הראשונה שהצליחה לפתח נשק גרעיני מתחת לאף של העולם היתה לא אחרת מאשר ישראל. כמובן שכל מה שאני אומר פה לא מתבסס על מידע רשמי של מדינת ישראל, אלא על מקורות זרים וישראליים לא רשמיים ועל המידע ששיחרר לעתונות בשנת 1986 מרדכי ואנונו, טכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני שליד דימונה והואשם עקב כך בעבירות בגידה וריגול. על פי הידוע, ישראל החלה בתוכנית הגרעין שלה כבר בשנות החמישים של המאה העשרים וייתכן וביצעה את הניסוי הגרעיני הראשון בשנות הששים, רחוק משטח ישראל, בשיתוף עם צרפת.
בשנותיה הראשונות של המדינה היתה צרפת ספקית הנשק העיקרי של ישראל ורב היה שיתוף הפעולה האסטרטגי עימה, משהו בדומה למצב הקיים היום עם ארה"ב. רמז לְדוגמה לשיתוף הפעולה בנושא הגרעין שהיה עם צרפת ניתן לראות בידיעה לקונית שפורסמה ב-22 בפברואר שנת 1960 בעתון 'מעריב'. ציטוט: "משה דיין, שר החקלאות, הנמצא בפריז, ייפגש היום עם הרמטכ"ל הצרפתי ומחר עם השר לענייני אטום." כתבו ולא פירטו.
ואכן ישראל השלימה את המחסור בידע מדעי בנושא הגרעין באמצעות הכשרה של מדענים בַּתחום בעיקר בצרפת, וייתכן ומדענים צרפתיים אף סייעו באופן פעיל בתוכנית הגרעין הישראלית בתחילת הדרך.
אורניום טבעי לצורך העשרה נטען שישראל השיגה מצרפת ודרום אפריקה. כמויות מסויימות אף הופקו במפעלי הפוספטים בנגב. הועלו במשך השנים גם חשדות של הממשל האמריקאי, שלא הוכחו, שסוכנים של ישראל אף שמו יד והעבירו אורניום במצב מועשר מארה"ב לישראל.
רמז ליחסים המיוחדים עם דרום אפריקה אפשר למצוא בכך שישראל נמנעה במשך שנים מלגנות את מדיניות האפרטהייד של דרום אפריקה, כנראה בעיקר בגלל הסיוע שקיבלה ממנה בתחום הגרעין. נטען אגב שמאוחר יותר, בשנות השמונים, היתה זו ישראל שסייעה לדרום אפריקה בייצור נשק גרעיני משלה באמצעות העברת ידע וחומרים.
את המכשולים המדיניים בדרך לייצור נשק גרעיני צלחה ישראל הודות לגישה הידועה בשם "מדיניות העמימות", כלומר ישראל איננה מודה ואיננה מכחישה שבידיה נשק גרעיני. עוד כחלק מאותה עמימות התבטאו מדינאים ישראליים לא פעם ואמרו שישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון. האמירות הללו נועדו להוריד את המוטיבציה של מדינות נוספות באזור לייצר נשק כזה וגם לפייס בנות ברית כמו ארצות הברית. נטען שארה"ב מרשה לישראל להחזיק בנשק גרעיני ולא להצטרף לאמנה למניעת נשק גרעיני הודות למדיניות העמימות הזאת ולהסכמה שלא לבצע כל ניסוי גרעיני. הסכמה זו של ארה"ב נחתמת בכל פעם מחדש באופן אישי בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב בכל פעם שאחד מהם נבחר במדינתו. זו אחת ההשלכות החמורות לכך שנשיא ארה"ב טרם הזמין את נתניהו לפגישה בארה"ב מאז שזה נבחר – ההסכם הזה לא חודש וחרב חשיפת הנשק הגרעיני וחידוש הלחץ להצטרף לאמנה למניעת נשק גרעיני מאיים מעל ישראל מאז ההכרזה של ממשלת נתניהו על הכוונה לחוקק את צרור חוקי ההפיכה המשטרית.
מבחינת כמות הנשק הגרעיני המצוי בידי ישראל, על פי הערכות של גורמים זרים, בכור בדימונה יוצר פלוטוניום במשך שנים בכמות שאיפשרה לישראל לייצר ממנו בין 200 ל-300 ראשי נפץ גרעיניים.
לעניינו, הראינו שישראל הקטנה של שנות החמישים והששים של המאה העשרים, עם מעט מאד כוח מדיני בעולם, הצליחה לבנות לעצמה ארסנאל של נשק גרעיני לתפארת מול הרבה התנגדויות וקשיים אובייקטיביים. אבל אל תייחסו זאת רק למוח היהודי או לחוצפה הישראלית, ישראל לא היתה היחידה.
הודו
מדינה נוספת שפיתחה תוכנית גרעין כולל ייצור נשק גרעיני למרות התנגדותן של מדינות רבות ואל מול הקשיים האובייקטיביים היתה הודו.
ראש ממשלת הודו הראשון, ג'וֹהַרְלַאל נֵהרוּ (Jawaharlal Nehru), השיק בשנת 1949, כמעט מיד לאחר קבלת העצמאות של הודו, תוכנית גרעינית שאפתנית לצרכי שלום כדי להגביר את היוקרה וההסתמכות העצמית של המדינה בייצור אנרגיה עם דגש על חשמל זול. במקביל לכך שהודו רכשה אורניום מועשר ברמה נמוכה עבור כורי האנרגיה שלה שקיבלה מארה"ב, היא החליטה גם לפתח את היכולת לבצע את מחזור הדלק הגרעיני השלם, כלומר כרייה של אורניום טבעי המצוי בהודו, העשרתו, ואיחסונו, מה שהעניק להודו את היכולת הטכנית להגיע יום אחד לנשק גרעיני.
בשנים שלאחר מכן התעורר בהודו ויכוח פנימי בשאלה האם עליה לפתח נשק גרעיני, אך היתה תמימות דעים שהודו לא צריכה לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני כאשר היא נפתחה לחתימה ב-1968, אלא אם כן כל מדינות הנשק הגרעיני יסכימו לפירוקו המלא.
במקביל, אישר ראש הממשלה השני של הודו בנובמבר 1964 עבודה תיאורטית על מה שהודו כינתה "פרויקט הפיצוץ הגרעיני התת-קרקעי למטרות שלום" (SNEPP). בסוף שנות ה-60 המשיכו מדעני הגרעין של הודו לפתח את היכולת הטכנית לביצוע פיצוץ גרעיני, וב-18 במאי 1974, בהוראת ראשת הממשלה השלישית של הודו, אינדירה גנדי, ביצעה הודו את הניסוי הגרעיני הראשון שלה, ניסוי של מתקן ביקוע גרעיני אותו תיארה כ"פיצוץ גרעיני לצרכי שלום" (PNE).
הניסוי הגרעיני הזה זכה לגינוי על ידי מדינות רבות כי באופן טבעי ראו בו הפרה של הסכמי השימוש בדלק וטכנולוגיות גרעיניות שסופקו להודו על ידי ארה"ב וקנדה לצרכי שלום בלבד. בשל הזעקה הבינלאומית שקמה בעקבות הפיצוץ הגרעיני שלה, לא המשיכה הודו לבצע ניסויים גרעיניים. אולם בסוף שנות ה-80 אישר ראש הממשלה דאז, רג'יב גנדי, את תוכנית בניית הנשק הגרעיני של הודו כתגובה לאיומים גרעיניים לא ישירים של פקיסטן, זאת בעקבות משבר ביחסים שפרץ בין שתי המדינות בשנים 1986 עד 1987.
כך במשך תקופה של כעשרים שנה, כאשר הודו נענית מפעם לפעם ללחץ בינלאומי להפסיק את פעילות הפיתוח הגרעיני הצבאי, פיתחה הודו בכל זאת את הנשק הגרעיני הראשוני שלה מתוך הפרוייקט של אנרגיה גרעינית לצרכי שלום, למרות ההתנגדות של מדינות שונות.
כאשר החליטה הודו שעדיף לה אסטרטגית להחזיק בנשק גרעיני, היא האיצה את פיתוח הנשק הגרעיני שלה עוד ובתחילת מאי 1998 היא ערכה חמישה ניסויים גרעיניים בשני סבבים שונים, לאחריהן הכריזה הודו רשמית על עצמה מדינה בעלת נשק גרעיני.
כיום יש להודו על פי ההערכה קרוב ל-160 ראשי נפץ גרעיניים לאחר שבשנים האחרונות היא הגבירה עוד את ייצור הנשק הגרעיני אל מול שני האיומים הגרעיניים לגבולותיה מצד סין ופקיסטן. המדיניות הרשמית בהודו היא שהיא לא תתקוף ראשונה בנשק גרעיני במצב של מלחמה. הודו אינה חתומה על אף הסכם בינלאומי בנושא הגרעין, אולם היא חתומה על שורה של הסכמות בי-לאטראליות בנושא עם ארה"ב.
פקיסטן
הזכרתי את פקיסטן בהקשר של מדינה אוייבת להודו. זוהי עוד דוגמה למדינה שפיתחה נשק גרעיני למרות התנגדויות בינלאומיות.
פקיסטן נוצרה כמדינה מוסלמית נפרדת מהודו בעלת הרוב ההינדי, כאשר נטשה בריטניה את הקולוניה הגדולה שלה בדרום מזרח אסיה בשנת 1947. החלוקה בין הודו לפקיסטן אופיינה במהומות דמים וטרנספר של אזרחים בשני הכיוונים. מספר מלחמות היו בין שתי יריבות אלה והן נשארו במצב של עוינות מתוחה עד היום, למרות שיש ביניהן יחסי מסחר, אם כי לא מאד מפותחים.
פקיסטן אף היא החלה בתוכנית גרעין ראשונית כבר בשנות החמישים של המאה העשרים, אך שידרגה את הידע והטכנולוגיה שצברה לתוכנית צבאית רק בשנות השבעים, כתגובה לתוכנית הגרעין הצבאית ההודית.
לפקיסטן היה כור גרעיני מפוקח לצרכי ייצור חשמל בקאראצ'י והיא החלה את תוכנית הגרעין הצבאית שלה בנסיון לייצר משאריות הדלק שלו פלוטוניום. התוכנית הזו התקדמה לאט בגלל שאותה תקופה נמנעו מדינות רבות מלייצא טכנולוגיות גרעין בעקבות הניסוי הגרעיני הראשון של הודו בשנת 1974.
עקב כך עברה פקיסטן למסלול של אורניום מועשר. מדען פקיסטני שעבד עד אותו זמן במתקן להעשרה בהולנד חזר למולדתו והביא איתו הרבה ידע, למשל בתחום של צנטריפוגות להעשרת אורניום. בהדרכתו ייבאה פקיסטן את חלקי הצנטריפוגות בנפרד כדי להסתיר למה הם מיועדים.
בתחילת שנות ה-80 הצליחה פקיסטן להקים מתקן חשאי להעשרת אורניום ובשנת 1984 כבר יכולה היתה לבנות את המתקן הגרעיני הצבאי הראשון שלה.
פקיסטן קיבלה במשך כל התקופה הזאת סיוע ממדינות נוספות באופן חשאי, במיוחד מסין הקומוניסטית של טרם ההפשרה עם המערב. החל בסוף שנות השבעים ואל תוך שנות השמונים סיפקה סין לפקיסטן סיוע ברמות שונות שכללו מומחים בתחום הגרעין ופיתוח טילים, וכן ציוד מגוון כולל מערכות צנטריפוגה, תוכניות לראשי קרב של טילים, חלקי טילים ועוד. פקיסטן היתה נדיבה במרכאות, לא הסתפקה בתוכנית הגרעין של עצמה אלא העבירה גם בחשאי ידע וציוד לאיראן, צפון קוריאה ולוב.
הודו ביצעה כזכור את הניסויים הגרעיניים הצבאיים הראשונים שלה בתחילת מאי 1998. פקיסטן יכולה היתה להגיב מהר מאד וכך אכן פעלה. כבר בסופו של אותו חודש מאי ביצעה שישה ניסויים גרעיניים משלה בשני סבבים. מיד לאחר מכן ביטלה את מדיניות העמימות שנקטה בה קודם לכן והכריזה על עצמה כמדינה בעלת נשק גרעיני לצרכי הרתעה מינימלית כנגד הודו. באותה שנה הקימה פקיסטן גם את הכור הראשון שלה שנועד לייצור פלוטוניום.
על פי הערכות יש בידי פקיסטן היום כ-160 ראשי קרב גרעיניים שונים, מספר דומה לזה של הודו.
גם פקיסטן כמו הודו אינה חתומה על אף אמנה בינלאומית שקשורה בנשק הגרעיני.
דרום אפריקה
בשנות הששים של המאה שעברה החלה ממשלת דרום אפריקה בתוכנית גרעינית שמטרתה היתה ייצור אנרגיה. ארה"ב שהיתה אז עדיין ביחסים טובים עם דרום אפריקה עזרה לה להקים את הכור הגרעיני הראשון שלה בשנת 1965. דרום אפריקה ניצלה את הסיוע הזה כדי לרכוש ידע בתחום הגרעין. בערך באותה תקופה החל הבידוד העולמי שלה על רקע משטר האפרטהייד, במסגרתו היפלתה ממשלת דרום אפריקה, שהיתה על טהרת הגזע הלבן, את אזרחיה השחורים. ממשלת דרום אפריקה סברה אז שנשק גרעיני יכול לשפר את בטחונה ומעמדה בעולם. כאשר הושלמה לראשונה האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני בשנת 1968 ומדינות רבות החלו לחתום עליה, סירבה דרום אפריקה לחתום אף היא. במקום זאת היא החלה לפתח בסתר תוכנית לפיתוח וייצור עצמאי של נשק גרעיני.
את פער הטכנולוגיה והמומחיות הגרעינית סגרה דרום אפריקה ברכש של טכנולוגיה וידע ממספר מקורות, כולל צרפת, ישראל וארה"ב. היא בנתה מספר מתקני מחקר ופיתוח ומתקן לאחסון פסולת גרעינית.
דרום אפריקה עשירה במאגרי אורניום, והיא החלה להעשיר אותו בעצמה וגם להפיק ולהשתמש בפלוטוניום בתוכנית הנשק הגרעיני שלה ולא להסתמך רק על האורניום המועשר שרכשה מארה"ב בעבר.
בתגובה, ניתקה וושינגטון סופית ב-1976 את אספקת הדלק הגרעיני לדרום אפריקה , לאחר שהשתכנעה שמשטר האפרטהייד השתמש במחקר גרעיני כדי ליצור תוכנית חשאית לנשק גרעיני.
כפי שכבר ציינתי, פיתוח נשק גרעיני דורש משאבים כספיים משמעותיים. ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה השקיעה רבות בתוכנית הגרעין שלה, למרות סנקציות בינלאומיות וגינוי.
התוכנית הגרעינית נחשפה רשמית לעולם כאשר ערכה דרום אפריקה את הניסוי הגרעיני הצבאי הראשון שלה ב-22 בספטמבר 1979. מאז ייצרה דרום אפריקה מספיק חומר נפץ גרעיני כדי לתדלק חצי תריסר פצצות, שכל אחת מהן חזקה מספיק כדי לחסל את מרכזה של כל עיר גדולה.
בתחילת שנות התשעים התחיל בדרום אפריקה תהליך דמוקרטיזציה שכלל את שיתוף האזרחיות והאזרחים השחורים ואשר נמשך עד שנת 1994, בו הפכה המדינה לדמוקרטיה. בד בבד עם זה החליטה ממשלת דרום אפריקה להתפרק מהנשק הגרעיני שלה ע"י השמדתו ופירוק מתקני הייצור שלו, אבל תוך שהיא שומרת את מאגרי הדלק הגרעיני שלה, מה שנותן לה יכולת תיאורטית להחזיר את מעמדה הקודם כמדינת נשק גרעיני גם היום.
בשורה התחתונה ובהלימה לדיון שלנו, דרום אפריקה הצליחה במהלך שנות ה-70 וה-80 לנהל תוכנית נשק גרעיני סמויה, שכללה את רכישת המומחיות, הטכנולוגיה והחומרים הדרושים לפיתוח וייצור של נשק גרעיני למרות שורה של סנקציות וגינויים בינלאומיים.
צפון קוריאה
אחרונה ולא חביבה בין המדינות שהשיגו נשק גרעיני היא צפון קוריאה, לה הקדשתי פרק נפרד בַּפודקאסט, לא רק בהקשר הגרעיני – מוזמנות ומוזמנים להאזין לו. צפון קוריאה מעניינת במיוחד כיוון שאיראן נוקטת הרבה מהטקטיקות שאיפיינו את קוריאה הצפונית במהלך השנים בהן פיתחה את היכולת הגרעינית שלה.
צפון קוריאה החלה את תוכנית הגרעין שלה בתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים. בדצמבר 1952 הקימה הממשלה את המכון לחקר אנרגיה אטומית ואת האקדמיה למדעים, אך הפיתוח הגרעיני החל להתקדם רק כאשר צפון קוריאה חתמה על הסכמי שיתוף פעולה עם ברית המועצות. החל משנת 1956 שלחה קוריאה הצפונית מדענים וטכנאים לברית המועצות לצורך הכשרה. ב-1959 חתמו שתי המדינות על הסכם לשימוש באנרגיה גרעינית לצרכי שלום. ברית המועצות סיפקה סיוע טכני נרחב לצפון קוריאה בבניית מרכז המחקר הגרעיני ביוֹנגְבּיוֹן, מקום שנשאר מפורסם עד היום בגלל מתקני הגרעין שבו. הסיוע כלל התקנת כור מחקר גרעיני סובייטי ומתקנים נלווים. צפון קוריאה השתמשה בכור המחקר הקטן הזה כדי לפתח את הידע שלה בייצור איזוטופים בקיעים ולהכשרת כוח אדם משלה.
צפון קוריאה קיבלה אז גם סיוע במידה מוגבלת מסין, אך בהמשך התפתחה תוכנית הגרעין שלה ללא סיוע זר משמעותי, תחת הראדאר של הקהילה הבינלאומית.
בתחילת שנות ה-70, השתמשו מהנדסים צפון קוריאנים בטכנולוגיה מפיתוח מקומי כדי להרחיב את כור המחקר שרכשה צפון קוריאה מברית המועצות, ובמקביל היא החלה להשיג טכנולוגיית ייצור ועיבוד פלוטוניום מברית המועצות.
ביולי 1977 החליטה צפון קוריאה תחת לחץ סובייטי ובינלאומי לשפר דרכיה וחתמה על הסכם משולש עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ועם ברית המועצות, במסגרתו הוכנסו כור המחקר והמתקנים הגרעיניים ביונגביון תחת פיקוחה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, סבא"א. הסובייטים נכללו בהסכם כי הם סיפקו את הדלק של הכור.
תחילת שנות ה-80 סימנה תקופה של התרחבות גרעינית משמעותית באמצעים עצמיים, כאשר צפון קוריאה בנתה מתקני עיבוד של אורניום, מתחם לייצור מוטות דלק, כור גרעיני בעוצמה של 5MW, וכן המשיכה לפתח את מוסדות המחקר והפיתוח. עד אמצע שנות ה-80, החלה המדינה בבניית כור גרעיני בהספק של 50MW ביונגביון, פי 10 יותר חזק מהראשון, תוך הרחבת מתקני עיבוד האורניום שלה.
בדצמבר 1985 הסכימה צפון קוריאה לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, ה-NPT, כמדינה ללא נשק גרעיני בתמורה לסיוע סובייטי בבניית ארבעה כורים של מים קלים לייצור אנרגיה.
שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1991 השתכנע נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש, שצפון קוריאה אינה שואפת לנשק גרעיני והכריז שארה"ב תוציא את הנשק הגרעיני שלה מדרום קוריאה. ב-18 בדצמבר 1991, הכריז מי שהיה אז נשיא קוריאה הדרומית, רוֹ טַה ווּ , שארצו נקייה מנשק גרעיני. צפון קוריאה ודרום קוריאה חתמו אז על ההצהרה המשותפת על פירוק חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני, לפיה שני הצדדים הבטיחו שהם "לא יבצעו ניסויים, לא ייצרו, לא יקבלו, לא יחזיקו, לא יאחסנו, לא יפרסו ולא ישתמשו בנשק גרעיני". ההסכם גם חייב את שני הצדדים לוותר על החזקת "מתקני עיבוד גרעיני והעשרת אורניום". ההסכם גם קבע משטר של פיקוח דו-צדדי.
צפון קוריאה חתמה אז על הסכם פיקוח ע"י סבא"א שבהתאם לתנאיו, סיפקה צפון קוריאה הצהרה ראשונית על כל המתקנים והחומרים הגרעיניים שברשותה, ואיפשרה גישה לפקחי סבא"א כדי שיוכלו לוודא את שלמות ונכונות ההצהרה. שישה סבבי בדיקות החלו במאי 1992 והסתיימו כעבור תשעה חודשים.
הדו"ח של סבא"א הצביע על כך שטכנאים קוריאנים עיבדו פלוטוניום בשלוש הזדמנויות – ב-1989, 1990 ו-1991. כאשר הסוכנות ביקשה גישה לשני אתרי פסולת גרעינית חשודים, צפון קוריאה הכריזה שהם אתרים צבאיים ולכן אסורים בגישה. סבא"א ביקשה בתגובה ממועצת הביטחון של האו"ם (UNSC) אישור לבצע בדיקות מיוחדות באופן מיידי. בתגובה לכך, הודיעה צפון קוריאה ב-12 במרץ 1993 על כוונתה לפרוש מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. החל משא ומתן דו-צדדי אינטנסיבי עם ארה"ב, שבעקבותיו הודיעה צפון קוריאה כי היא משעה את פרישתה מהאמנה, מסכימה להמשיך בשיחות עם וושינגטון, ומסכימה להמשך הפיקוח על פעילותה השוטפת אך לא מוכנה לאפשר בדיקות שיכולות לאמת פעילויות גרעיניות קודמות. הדבר מזכיר את הנושא העיקרי שעליו תקועים היום הדיונים על חזרת ארה"ב להסכם הגרעין עם אירן. גם אירן מתעקשת היום על הגבלת פקחי סבא"א בנושא חקירות פעילויות שלה בעבר.
בעוד השיחות עם ארצות הברית על חזרתה של צפון קוריאה לאמנת ה-NPT נמשכו, התגלה ב-14 במאי 1994 שטכנאים קוריאנים החלו להסיר את מוטות הדלק המשומשים של הכור ללא פיקוח של פקחי סבא"א. פעולה זו החמירה את המשבר כיוון שפגעה ביכולת להסביר פערים בדיווחי עיבוד הפלוטוניום של פיונגיאנג. נשיא ארה"ב ביל קלינטון הודיע כי יבקש ממועצת הביטחון של האו"ם להטיל סנקציות כלכליות על קוריאה הצפונית, וזו הצהירה בתגובה כי היא תתיחס לסנקציות כלכליות כאל "פעולת מלחמה".
המשבר נפתר זמנית ביוני 1994 כאשר נשיא ארה"ב שהחליף את קלינטון, ג'ימי קרטר, הראה רצון טוב ונסע לפיונגיאנג כדי להיפגש עם קים איל סונג, מנהיג צפון קוריאה מאז היווסדה. קרטר הודיע מפיונגיאנג כי קים התרצה למתווה רחב של שיתוף פעולה ששימש מסגרת להסכם שנחתם מאוחר יותר. במסגרת הסכם זה, התחייבה צפון קוריאה להקפיא את העבודה בכורים מסויימים וכן לאפשר לסבא"א לפקח על ההקפאה הזו. פיונגיאנג נדרשה גם "לנקוט צעדים באופן עקבי ליישום ההצהרה המשותפת של צפון-דרום על פירוק חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני", ולהישאר חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. בתמורה, ארצות הברית הסכימה להוביל קונסורציום בינלאומי לבניית שני כורים גרעיניים המקוררים במים קלים, ולספק 500,000 טון מזוט כבד בכל שנה עד שהכור הראשון יתחבר לרשת החשמל בשנת 2003. נוסף על כך, ארצות הברית התחייבה לספק "בטחונות רשמיים נגד איום או שימוש בנשק גרעיני על ידי ארה"ב".
הנושא הזה של בטחונות אמריקאיים נגד שימוש בכוח צבאי בכלל ובנשק גרעיני בפרט כנגד צפון קוריאה היה מאז ומתמיד נושא ליבה מבחינתה של זו. נראה אבל שבמשך השנים, אחרי דיונים עם נשיאים אמריקאיים שונים, וכעבור שני מנהיגים משושלת קים, הפסיק קים ג'ונג און, השליט הנוכחי של צפון קוריאה, להאמין שיכולים להיות בטחונות אמיתיים כאלה אשר יישרדו ממשלים אמריקאיים שונים. שוב בדומה למה שמפריע היום גם לאיראנים, לאחר הנסיון שהיה להם עם דונאלד טראמפ ויציאתו החד-צדדית מההסכם שנחתם איתם.
נחזור לצפון קוריאה. הסכם המסגרת שנחתם הצליח להקפיא את תוכנית ייצור הפלוטוניום של צפון קוריאה למשך כמעט עשור, אך אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה לחלוטין מהפשרה שהושגה או מיישומה. ארצות הברית לא הייתה מרוצה מחוסר המוכנות של צפון קוריאה לבדיקת פעילויות עבר, וצפון קוריאה לא הייתה מרוצה מעיכובים שהיו בבנייה של כורי המים הקלים שהובטחו להם.
בשנת 2001 נבחר לראשות ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן מטעם המפלגה הרפובליקאית. ממשלו החדש של ג'ורג' בוש החליט לבחון מחדש את המדיניות האמריקאית מול צפון קוריאה. בעקבות הערכה זו הגיע הממשל למסקנה כי על ארצות הברית לשאוף ל-, אני מצטט: "יישום משופר של המסגרת המוסכמת, הגבלות הניתנות לאימות על תוכנית הטילים של צפון קוריאה, איסור על ייצוא טילים ועמדה צבאית קונבנציונלית פחות מאיימת". כמעט אחד לאחד דומה להצהרה של דונאלד טראמפ משנת 2018 לגבי ההסכם עם אירן, כאשר טען שהוא לא טוב מספיק ויש להחליפו באחר. גישה מקסימליסטית שלא מקבלת את העובדה שהסכמות ופיקוח הם הדרך הטובה ביותר לעכב תוכנית גרעין של מדינה.
באוקטובר 2002 התחדשו השיחות הבילטרליות בין ארצות הברית וצפון קוריאה כאשר עוזר שר החוץ האמריקני לענייני מזרח אסיה והפסיפיק ג'יימס קלי ביקר בפיונגיאנג. במהלך הביקור, חשף קלי בפני נציגי משרד החוץ המארח שבידי וושינגטון מידע מודיעיני על תוכנית סודית של צפון קוריאה להפקת אורניום מועשר ברמה גבוהה. צפון קוריאה הודתה בתגובה שיש לה "תוכנית בלתי ממומשת לייצור נשק גרעיני" ושהיא חלק מזכותה להגנה עצמית. ארצות הברית לא קיבלה זאת, והגיבה בדצמבר 2002 בהשעייתם של משלוחי נפט גולמי לקוריאה.
צפון קוריאה הגיבה מצידה באופן דרמטי. היא הסירה את ההקפאה על מתקני הגרעין שלה, גירשה את פקחי סבא"א שהשגיחו על ההקפאה, והכריזה על פרישתה מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. כל זה קרה ב-10 בינואר 2003. מאז עמלה צפון קוריאה על תוכניתה לפיתוח נשק גרעיני. קרוב לארבע שנים מאוחר יותר, ב-9 באוקטובר 2006 היא אכן ביצעה את הניסוי הגרעיני הראשון שלה.
בסיכומו של דבר, צפון קוריאה התקדמה במשך שנים רבות, צעד צעד, למימוש תוכנית גרעין צבאית, כאשר רק בתקופות של הסכמים עימה היו עיכובים בתוכנית הזאת. עם זאת נראה שככל שהשתכנעו מנהיגי צפון קוריאה שאינם יכולים לסמוך על הבטחות ארצות הברית שלא תתקוף אותם, כך הפכה יותר ויותר נחושה להשיג נשק גרעיני, ובסופו של יום אכן הגשימה את המטרה הזאת.
כיום על פי ההערכות יש לצפון קוריאה כ-35 ראשי נפץ גרעיניים, עם טילים שיכולים לשאת אותם לטווח קצר ובינוני ואשר יכולים להיות משוגרים מהים ומהיבשה. צפון קוריאה שוקדת על פיתוח טילים בליסטיים בין יבשתיים לטווח רחוק אשר יוכלו להגיע עד אדמת ארצות הברית.
סיכום
לסיכום, ראינו איך מספר מדינות שרחוקות מלהיות מעצמות פיתחו את תוכנית הנשק הגרעיני שלהן. לא היה כל כוח שיכול היה לעצור אותן אם היו נחושות מספיק. ראינו שאפשר היה לעכב תוכנית גרעין של מדינה, אך לא למנוע ממנה לנצח את יכולת ההתחמשות הגרעינית. חלק מכם רוצים בטח לצעוק עכשיו לעברי, "היי, אבל מה עם הדוגמאות של עירק וסוריה, שהכור שלהם הופצץ ע"י ישראל?" מבטיח שאתייחס לזה בפרק הבא.
לעניין המסקנות עד לשלב הזה, גם אם לא ניתן לעצור תוכנית גרעין של מדינה נחושה ביותר, אין זה אומר שצריך להשלים עם כל תוכנית כזאת – להיפך, יש לעשות כל מאמץ ללחוץ, לשכנע ולפתות מדינה שלא לפתח נשק גרעיני ולחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. כל עיכוב בתוכנית קיימת הוא לטובה. אך צריך להיזהר מלקבל החלטות המבוססות על האשליה שניתן בדרכים צבאיות שאינן כיבוש מוחלט, כמו ע"י הפצצת מתקנים מן האויר, להפסיק תוכנית גרעין צבאית של מדינה ואת המוטיבציה לחידושה.
בפרק הבא אדבר על תוכנית הגרעין האיראנית, על האופציה הצבאית להפסקתה שמועלית מדי פעם, ואחר כך אנסה להוכיח לכם שגם בנימין נתניהו עצמו מודע היטב לכך שלא ניתן באמת למנוע מאיראן נשק גרעיני לאורך זמן אם היא רק תחפוץ בכך.
כל הזכויות שמורות לרוני ויסמן 2023
כתיבת תגובה