מדוע לא באמת ניתן למנוע מאיראן נשק גרעיני ואיך יודעים שגם נתניהו חושב כך [1 מ- 3] | פרק 19

תקציר:

הפרק היום הוא הראשון בסדרה בת שלושה פרקים העוסקת בסוגיה מאד קריטית עבור ישראל, המזרח התיכון והעולם כולו – סוגיית פיתוחו של נשק גרעיני בידי איראן. הטענה הראשונה שמועלית בסדרה זו היא שבניגוד לקונצנזוס הכמעט מלא ברטוריקה המדינית, בכתיבה העתונאית ובחלק מהכתיבה המחקרית, לא באמת ניתן למנוע מאף מדינה בעלת משאבים כלכליים סבירים, וזה כולל גם את איראן, לפתח ולייצר נשק גרעיני – זה רק עניין של מוטיבציה והחלטה נחושה מצד אותה מדינה.
הפרק הזה מסביר בקצרה מהו נשק גרעיני, מתאר את ההיסטוריה של פיתוחו וייצורו על ידי המעצמות ומסביר מה צריכה מדינה כדי להשיג נשק גרעיני.
הפרק הבא יתאר כיצד פותח נשק גרעיני בידי מדינות שלאו דווקא היו חזקות מבחינה כלכלית ומבחינה גאופוליטית, החל מישראל של שנות השישים, עבור בהודו, פקיסטן, ודרום-אפריקה ועד קוריאה הצפונית, למרות כל האתגרים וההתנגדויות המדיניות.
הפרק השלישי יסקור את תוכנית הגרעין האיראנית, ידון באופציה הצבאית לביטולה של תוכנית להשגת נשק גרעיני, באם קיימת כזו או לא, ולבסוף ינסה להוכיח את הטענה השניה, שגם בנימין נתניהו עצמו מודע היטב לכך שלא ניתן באמת למנוע מאיראן נשק גרעיני לאורך זמן אם היא רק תחפוץ בכך.

תוכן הפרק:

פתיחה

תקופה קריטית עוברת על מדינת ישראל, ואני לא מתכוון לסוגיה האיראנית. אנחנו נמצאים בשבוע השבעה עשר למאבק אזרחי עיקש כנגד כוונה של קואליציה שבראשה עומד בנימין נתניהו כראש הממשלה לגרום לאימפוטנציה של הרשות השופטת ובכך באופן מעשי ומוחלט לגרום לשינוי משטרי מהותי בישראל – מעבר מדמוקרטיה ליברלית, גם אם שברירית למדי, לדמוקרטיה חלולה, דמוקרטיה לכאורה, שאינה ליברלית.

אבל לא התבלבלתם כאשר בחרתם את הפרק הזה על פי הכותרת שלו, זה לא הנושא שלו. הפרק היום, שהוא הראשון מבין סדרה בת שלושה פרקים, עוסק בסוגיה אחרת מאד קריטית עבור ישראל, המערב ובעצם עבור העולם כולו – סוגיית פיתוחו של נשק גרעיני בידי איראן.

הטענה הראשונה שאני מעלה בסדרה זו היא שבניגוד לקונצנזוס הכמעט מלא ברטוריקה המדינית, בכתיבה העתונאית ובחלק מהכתיבה המחקרית, לא באמת ניתן למנוע מאף מדינה בעלת משאבים כלכליים סבירים, וזה כולל גם את איראן, לפתח ולייצר נשק גרעיני. זה רק עניין של מוטיבציה והחלטה נחושה מצד אותה מדינה. לשם הוכחת הטענה הזו אתאר מה נדרש עבור מדינה כדי לפתח ולייצר נשק גרעיני, ואסקור בקצרה את ההיסטוריה של הנשק הגרעיני והנסיונות למנוע המשך הפצתו, ואחר כיצד פותח נשק כזה בידי מספר מדינות, כולל ישראל, למרות הכוונות והנסיונות למנוע זאת. נדבר גם על האופציה הצבאית, באם קיימת כזו או לא, כדי לבטל תוכנית גרעין של מדינה. לבסוף אנסה להוכיח את הטענה השניה שלי המובעת בכותרת של הפרק, שגם בנימין נתניהו עצמו מודע היטב לכך שלא ניתן באמת למנוע מאיראן נשק גרעיני לאורך זמן אם היא רק תחפוץ בכך. 

על נשק גרעיני

תחילה מהו נשק גרעיני. נתתי הסבר על נשק גרעיני בתחילת פרק 13 של הפודקאסט, שכותרתו היתה 'מהו נשק גרעיני והאם פוטין ישתמש בו במלחמה באוקראינה'. אני אחזור על ההסבר פה בקצרה.

מבחינה מדעית וטכנולוגית, נשק גרעיני מתבסס על הידע הפיזיקלי שבעת שינוי מכוון של הרכב גרעינו של אטום של חומר, משתחררת אנרגיה. שינוי כזה יכול להיות ביקוע גרעינו של אטום ויצירת שני גרעינים חדשים כתוצאה מכך, או בכיוון ההפוך – היתוך של שני גרעיני אטום קיימים לאחד גדול יותר.

כדי לייצר את הביקוע הגרעיני מפגיזים אטום לא יציב באמצעות נייטרון כדי שייתחלק לחלקיקים קטנים יותר. המסה הכוללת של כלל החלקים הנוצרים מכל אטום מופגז כזה קטנה מהמסה של האטום לפני התפרקותו. המסה החסרה הזאת היא שהופכת לאנרגיה. מאטום שבּוּקע בדרך הזאת משתחררים שניים עד שלושה נייטרונים בממוצע, אשר משמשים להפגזת אטומים שכנים נוספים. כך נוצרת תגובת שרשרת מאד מהירה ובלתי נשלטת אשר יכולה לייצר כמות אדירה של אנרגיה בתוך פחות מאלפית השניה. עד כמה אדירה כמות האנרגיה הזאת? אם ניצור תגובת שרשרת גרעינית בקילוגרם אחד של אורניום ונניח שכל אטומיו יתבקעו בתהליך הזה, תתקבל אנרגיה גדולה פי מיליון מהאנרגיה אשר מתקבלת משריפה של קילוגרם אחד של פחם.

המושג 'פצצת אטום', אגב, מתייחס מסורתית לפצצות המתבססות על ביקוע גרעיני שכזה.

באופן מעשי, לצורך פצצות המבוססות על ביקוע גרעיני משתמשים בדרך כלל בדלק המבוסס על המחצב הטבעי אורניום, או בפלוטוניום, שהוא יסוד נדיר ביותר שנוצר באופן מלאכותי כתוצר לוואי בכורים גרעיניים, כאלה המשמשים למחקר או לייצור אנרגיה.

השיטה השניה ליצירת אנרגיה גרעינית היא כאמור ע"י היתוך גרעיני. זה הוא תהליך הפוך לביקוע: מתיכים פרוטונים של שני אטומים קטנים נפרדים כדי ליצור אטום חדש גדול יותר. המסה של האטום החדש נמוכה יותר מסך המסה של שני האטומים שהותכו וגם פה המסה החסרה הופכת לאנרגיה. החומר היחיד בו משתמשים לפצצות היתוך גרעיני הוא המימן, מכאן השם 'פצצת מימן'.

היתרון של היתוך גרעיני על פני ביקוע הוא שקל יותר לייצר את הדלק הגרעיני, אטומי מימן, אך החסרון שלו הוא שעבור תהליך ההיתוך נדרשים טמפרטורה וצפיפות גבוהים מאד. כדי להשיג את הטמפרטורה והצפיפות האלו משתמשים למעשה בעוד פצצה גרעינית קטנה יותר מסוג ביקוע הנמצאת בתוך פצצת המימן, כך שפצצת מימן היא בעצם שילוב של שתי פצצות כשאחת מפעילה את השניה. פצצת מימן תייצר בממוצע אנרגיה הגדולה פי 10 עד פי 50 יותר מפצצת אטום בעלת משקל דומה.

ההיסטוריה של הנשק הגרעיני

קצת על ההיסטוריה של הנשק הגרעיני. הפצצה הגרעינית פותחה לראשונה ע"י ארה"ב עם עזרה מסויימת גם מצד בריטניה וקנדה בפרוייקט סודי שהחל בשנת 1942 והידוע בשמו 'פרוייקט מנהטן'.

ארה"ב היא המדינה היחידה שעשתה שימוש מבצעי בפצצת גרעין והיא עשתה זאת פעמיים, בהפרש של ארבעה ימים, לקראת סיום מלחמת העולם השניה בשנת 1945. המטרות של הפְּצצות היו שתי ערים לא גדולות ביפן, הירושימה ונגאסאקי. על הראשונה הוטלה פצצה מבוססת אורניום מועשר, על השניה פצצה המבוססת על פלוטוניום. פצצות אלה גרמו להרג של בין 100,000 ל-200,000 בני אדם, רובם אזרחיות ואזרחים בכל הגילים. חלק גדול מן ההרוגים מתו כתוצאה עקיפה של הקרינה שנפלטה בעת הפיצוץ הגרעיני, אפילו שנים לאחר הטלת הפצצות, לכן יש קושי להעריך את המספר הכולל של הנפגעים.

העוצמה של הפגיעה הביאה לכניעה כמעט מיידית של יפן ופרישתה מן המלחמה. ויכוח עז ניטש עד היום האם השימוש בפצצות נוראיות אלה היה מוצדק, גם בהנחה שאחרת, היתה יפן ממשיכה להילחם עוד זמן רב תוך הרוגים רבים, חיילים הפעם, לשני הצדדים.

המדינה השניה שמיהרה לפתח נשק גרעיני היתה ברית המועצות והיא עשתה זאת תוך שהיא נעזרת בידע שהושג בחלקו באמצעות ריגול אצל המערב. הניסוי הראשון שעשתה ברית המועצות בפצצת אטום מסוג ביקוע גרעיני היה בשנת 1949, ארבע שנים לאחר הטלת הפצצות על יפן.

פיתוח וייצור נשק גרעיני הפך להיות חלק ממירוץ החימוש בין ארצות הברית לבין רוסיה הסובייטית על גרורותיה.

ארה"ב המשיכה לפיתוח פצצת המימן, זו המבוססת על היתוך גרעיני, וביצעה את הניסוי הראשון בשנת 1952. ברית המועצות ניסתה את פצצת המימן הראשונה שלה שנה לאחר מכן.

לאחר ארה"ב וברית המועצות פיתחו גם בריטניה, צרפת וסין נשק גרעיני. בריטניה ערכה את הניסוי הגרעיני הראשון שלה בשנת 1952, צרפת ב-1960 וסין ב-1964. כל המדינות הללו משתמשות בידע שלהן בתחום הגרעין גם לצורך הקמת כורים גרעיניים לצרכי שלום, כלומר להפקת אנרגיה, ואף מייצאות את הטכנולוגיה הזאת, לפעמים כורים שלמים, למדינות נוספות.

___

בשנות הששים של המאה העשרים החל להתקיים שיח רב בתקשורת העולמית בנוגע לסכנות הקיומיות שמרחפות על האנושות עקב האפשרות לשימוש בנשק גרעיני, אם בכוונה, כחלק מהסלמה של סכסוך צבאי, אם בחוסר שיקול דעת, אם עקב תקלה. הרעיון לאמנה בינלאומית למניעת הפצתו של נשק גרעיני הועלה בשנת 1968 דווקא ע"י ממשלת אירלנד, שאין לה ואף פעם לא היה לה נשק גרעיני. הרעיון היה בשלב הראשון להקפיא את המצב הקיים ולא לאפשר לעוד מדינות להפוך למדינות גרעיניות, ובשלב הבא לפרק את הנשק הגרעיני הקיים. האמנה הזו אכן נכתבה ברוח זו והיא כוללת שלושה עקרונות יסודיים. האחד, מניעת הפצתו של נשק גרעיני ע"י מדינות שיש להן נשק כזה אל מדינות שעדיין אין להן. השני הוא התחייבות לנהל משא ומתן בתום לב להפסקת ייצורו ולפירוקו של נשק גרעיני קיים. העקרון השלישי הוא מתן אישור לשימוש באנרגיה גרעינית לצרכי שלום, כלומר ליצירת חשמל, בתנאים המונעים שימוש בדלק גרעיני לצרכים צבאיים ותחת פיקוח הדוק.

המדינות החתומות הסכימו לפיקוח על ידי גוף שהוקם לצורך כך: 'הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית', סבא"א בראשי תיבות, כדי להבטיח שהן עומדות בתנאי האמנה.

על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, הידועה באנגלית כ- Nuclear Non-Proliferation Treaty, ובראשי תיבות NPT או NNPT, חתמו בהדרגה החל משנת 1968 ועד שנות התשעים של המאה שעברה כל המעצמות הגרעיניות ורוב המדינות החברות בארגון האומות המאוחדות. בתחילה הוגבל תוקפה של האמנה ל-25 שנה, אך בשנת 1995 היא עודכנה להיות בלתי מוגבלת בזמן.

בשנת 1996 נוסחה אמנה נוספת, האמנה למניעת ניסויים גרעיניים, CTBT, אשר נועדה לחשק עוד את המוטיבציה לפתח נשק גרעיני מסוגים חדשים. בנספח 2 של האמנה הזאת רשומות 44 מדינות שהשתתפו בדיונים לגיבוש האמנה בין השנים 1994 ו-1996 ואשר היו להן כורים גרעיניים לצרכי ייצור אנרגיה או למחקר, ביניהן גם איראן וישראל. האמנה הזאת צריכה לעבור שני שלבים כדי שתיכנס לתוקף: חתימה של מדינות רבות ככל האפשר, ואחר אישרורה ע"י כל 44 המדינות הרשומות בנספח 2 שלה. נכון להיום חתמו על האמנה 186 מדינות, אך היא טרם נכנסה לתוקף כיוון שטרם אישררו אותה שמונה מדינות מתוך ה-44 המופיעות בנספח 2: סין, מצרים, הודו, איראן, צפון קוריאה, פקיסטן, ישראל וארצות הברית. כן, גם אמריקה נמצאת בין המדינות המונעות את כניסתו של ההסכם למניעת ניסויים גרעיניים לתוקף. דבר חשוב שבכל זאת קרה בד בבד עם הגדרת האמנה הזאת הוא הקמת מערך ניטור עולמי הכולל תחנות עם חיישנים סייסמיים, הידרואקוסטיים, תת-קוליים וחיישני קרינה רדיו אקטיבית המאפשרים גילויים של ניסויים בנשק גרעיני. אחת מן התחנות לגילוי קרינה רדיואקטיבית  נמצאת אגב בישראל. כל המידע שנאסף מתחנות אלה מעובד במרכז מידע הנמצא בוינה ואשר מתריע על כל אירוע שעשוי להיות משוייך לביצועו של ניסוי גרעיני.

מה נדרש למדינה כדי לייצר פצצת ביקוע גרעיני

אז מה נדרש תכלס למדינה כדי לייצר נשק גרעיני. כמו שתיארתי קודם, יש שני סוגים של פצצות גרעיניות – פצצת אטום, ופצצת מימן, אך מכיוון שכדי לעורר את תהליך ההתכה הגרעינית בפצצת מימן דרושה פצצת אטום, המכנה המשותף לכל נשק גרעיני הוא פצצת אטום, כלומר זו המתבססת על ביקוע גרעיני. ואכן כל מדינה מתחילה את המסע שלה לעבר נשק גרעיני בפיתוח של פצצה מסוג זה.

כדי לפתח פצצת אטום, מדינה צריכה שיהיו לה לפחות את הדברים הבאים, ואני אפרט לגבי כל אחד מהם בהמשך:

– אחת, ידע מדעי וטכנולוגי הדרוש כדי לעשות זאת, 

– שתיים, דרכים להשגת חומר הגלם הנדרש לייצורו של דלק גרעיני, כלומר אורניום,

– שלוש, אמצעים טכנלוגיים לייצור הדלק הגרעיני,

– ארבע, לעתים יידרשו גם מים כבדים לקירור כורים ו/או אמצעים טכנולוגיים להפקתם,

– ואחרון, מוכנות להשקיע כסף רב, שזה בדרך כלל לא מהווה מעצור בפני אף מדינה.

ראשית, לגבי הידע הנדרש, יש צורך להכשיר מומחים, למשל פיזיקאיות ופיזיקאים בתחום הגרעין ומהנדסות ומהנדסים בתחומים נוספים. גם הסתייעות במדענים ומומחים זרים הינה אפשרית, לפחות בתקופה הראשונה של פרוייקט גרעין. זהו אתגר לא קשה, במיוחד בימינו. לדוגמה, למרות ההתנקשויות במספר מדעני אטום איראניים, לא גרם הדבר ליותר מאשר האטה זמנית בפיתוח הגרעין האיראני. החוסר במומחיות הושלם די מהר.

הדרישה השניה היא השגת כמות מספיקה של אורניום, אותו חומר גלם המשמש לדלק גם של כורים לצרכי שלום וגם לצורך נשק גרעיני. האורניום הוא מחצב המצוי בטבע על פני קרום כדור הארץ בכל העולם, אך בדרך כלל בכמויות לא גדולות. רק לחמש מדינות יש אורניום רב – למעשה שני שלישים מהכמות העולמית נמצאת בשטחן. אלה הן אוסטרליה, קנדה, קזחסטן, נמיביה ורוסיה. גם בארה"ב ובדרום אפריקה יש כמות לא מבוטלת ממנו.

ברגע שמדינה השיגה מספיק אורניום גולמי, עליה להפוך אותו לדלק המתאים עבור נשק גרעיני. כאן ישנן שתי אפשרויות: או להעשיר את האורניום לרמה גבוהה מספיק כדי שיתאים לשימוש בנשק כזה, או להשתמש בפלוטוניום, שהוא תוצר לוואי הנוצר בכורים גרעיניים המוזנים באורניום המועשר לרמה נמוכה.

היסוד אורניום מופיע בטבע במצב מוצק, כעופרה, בשתי תצורות או איזוטופים: אורניום 238 ואורניום 235. הראשון הוא הנפוץ יותר אך האטומים שלו אינם בקיעים בקלות, ואילו אורניום 235 הוא הקל יחסית לביקוע, אך הבעיה היא שהוא מהווה רק כ-0.7% מכמות האורניום שבטבע. לכן, גם כאשר יש למדינה מרבצי אורניום, או שהיא מייבאת אורניום, עליה קודם כל להעלות את החלק היחסי של אורניום 235 מתוך סך האורניום בתהליך שנקרא העשרה.

לצורך העשרת אורניום הופכים אותו קודם לגז ואז מכניסים אותו לצנטריפוגות, סרכזות בעברית, אשר משמשות להפרדת אורניום 235 מאורניום 238 הכבד יותר, בכמה שלבים, כאשר בכל שלב מסלקים את האורניום 238 הבלתי בקיע כדי לקבל ריכוז הולך וגדל של אורניום 235.

מקובל להגדיר שתי רמות, או טווחים של העשרת אורניום – 'אורניום מועשר בדרגה נמוכה' כאשר רמת ההעשרה היא עד 20%, ו'אורניום מועשר בדרגה גבוהה' כאשר היחס בין אורניום 235 לכלל האורניום עולה על 20%. בכורים להפקת אנרגיה נדרשת בדר"כ רמת העשרה של שניים עד חמישה אחוזים בלבד. בכורים קטנים המשמשים בתוך צוללות גרעיניות לצורך הנעתן נדרש אורניום מועשר בדרגה גבוהה, אך רק מעט מעל 20%.

עבור נשק גרעיני ניתן להשתמש בכל רמה של אורניום מועשר בדרגה גבוהה, אבל מקובל להתייחס רק לזה המועשר ב-90 אחוז לפחות כאורניום בדרגת נשק, זאת כיוון שככל שהאורניום מועשר יותר, כך צריך פחות כמות ממנו. כך ראשי נפץ יכולים להיות קטנים וקלים יותר, מה שמאפשר לטילים לכסות מרחקים גדולים יותר ולמטוסים לשאת יותר טילים גרעיניים.

לגבי הצנטריפוגות הנדרשות לצורך העשרת האורניום, אלה הן מתקנים טכנולוגיים שלא מאד זמין להשיג את הידע לייצורן אך גם לא קשה מדי עבור מדינות, גם אם זה דורש להפעיל לפעמים אמצעי ריגול תעשייתי. במדינות שיש להן כורים לצרכי שלום, יש צנטריפוגות להעשרת אורניום, אמנם לרמת העשרה נמוכה, אך סגירת הפער להשגתן או ייצורן של סרקזות לייצור אורניום מועשר ברמה גבוהה אינה כה גדולה. ברגע שמדינה יכולה להעשיר אורניום, היא יכולה לייצר מספיק אורניום ברמת העשרה גבוהה עבור נשק גרעיני בתוך חודשים. זהו רק עניין של מוטיבציה והחלטה.

___

הפּלוּטוֹניוּם שהזכרתי קודם לכן כאפשרות נוספת של דלק עבור נשק גרעיני, הינו יסוד כימי מלאכותי שמתקבל כאמור תוצר לוואי של תהליך הביקוע בכורים גרעיניים, גם אלה המשמשים לצרכי שלום בלבד, אלא שגם הוא קיים במספר איזוטופים. האיזוטופ פלוטוניום-239 הינו בקיע והוא התצורה המשמשת בדרך כלל בנשק גרעיני. מדינה החפצה להפיק את האיזוטופ הזה כדי להשתמש בו בנשק גרעיני צריכה לבצע שינויים בכורים המסחריים התמימים המשמשים להפקת חשמל כדי להפריד את הפלוטוניום-239 משאריות הדלק הגרעיני המשומש של כור כזה וכן לבצע הפסקות בפעילותו כדי שהפלוטוניום 239 לא יזדהם באיזוטופ אחר, 240, שמוריד את איכותו. זהו תהליך טכנולוגי מאתגר בגלל הקרינה הגבוהה המצויה בשאריות אלה, ודורשת מתקנים קשים להסתרה, אך היא אינה בלתי אפשרית עבור מדינה כלשהי, כל עוד אינה מפוקחת ע"י הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

היתרון של פלוטוניום על פני אורניום מועשר הוא שפצצות המבוססות עליו יכולות לתת את אותה עוצמת פיצוץ במסה יותר קטנה משמעותית ולכן גם בגודל קטן יותר. חלק מהמדינות המעוניינות בנשק גרעיני הקימו כורים מיוחדים שתפקידם העיקרי הוא ייצור פלוטוניום. הכור בדימונה הוא כור להפקת פלוטוניום, כפי שגילה לנו ולעולם מרדכי ואנונו שעבד בכור הזה. כורים כאלה הם בדרך כלל מהסוג שדורש קירור באמצעות מים כבדים. למים כבדים יש גם יתרון כחומר מאט נייטרונים הודות לבליעה הנמוכה של נייטרונים. 

מהם מים כבדים – מבחינה כימית, מים כבדים הם מים שבִּמְקום שיהיו בכל מולקולה שלהם שני אטומי מימן על כל אטום של חמצן, יש בה שני אטומי דאוטוריום. הדאוטוריום הוא איזוטופ של מימן, כלומר הוא שווה לו במספר האטומי, אך בשונה מאטום המימן המורכב מפרוטון בלבד, באטום הדאוטוריום יש גם פרוטון וגם נייטרון.

המים הכבדים מצויים בטבע, אך בכמות הרבה יותר קטנה מאשר מים קלים, מולקולה אחת לכל 41 מיליון מולקולות של מים רגילים. לא ניתן לייצר אותם, אלא לזקק אותם על ידי הפרדתם ממים רגילים בכמויות גדולות מאד, בתהליך יקר ועתיר אנרגיה. ישראל למשל, רכשה מים כבדים מוכנים במשך השנים, מצרפת, נורבגיה וארה"ב במשקל כולל של כ-100 טון.

___

לסיכום הנקודה של דלק גרעיני, זה נכון שלא לכל מדינה זה פשוט להשיג אורניום בכמות מספקת, אלא אם כן זו מדינה שמראש יש לה מחצבי אורניום בכמות גדולה. אבל מדינה יכולה גם לייבא את האורניום, בתנאי שיש לה תוכנית מאושרת להקמת כורים לצרכי שלום, או שהצליחה למצוא מדינה שתסכים לייצא לה אורניום מתחת לראדאר של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ומנגנוני הפיקוח השונים. כך היה גם במקרה של  ישראל, אך על כך בהמשך.

ברגע שמדינה מסוגלת להעשיר אורניום, אפילו למטרות שלום, היא בדרך כלל יכולה לייצר מספיק חומר לנשק גרעיני, אם זה אורניום מועשר ו/או פלוטוניום. משום כך מדינה יכולה לבחור במסלול דו שלבי: קודם הקמת כורים תמימים לייצור אנרגיה או לצרכי מחקר באופן גלוי, ולעתים בעזרה של מדינות כמו צרפת, ארה"ב, רוסיה וסין, ואז מעבר לייצור אורניום מועשר ברמה גבוהה או פלוטוניום. זו הסיבה שכל מדינה שטוענת שהיא חפצה אך רק להקים כורים לצרכי שלום לצורך ייצור אנרגיה נחשדת לגבי כוונותיה ארוכות הטווח. נכון שישנה דרישה על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני שתנאי להקמת כורים לצרכי שלום הוא לאפשר לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית להציב פקחים ואמצעי אלקטרוניים לבקרה וניטור. זאת כדי לאפשר להם לגלות, להתריע ולמנוע שינויי מטרה של הכורים הגרעיניים, אך כמובן שמדינה עם כוונות זדון יכולה להעיף לכל הרוחות את הפקחים ברגע שהיא מחליטה לעבור לייצור נשק גרעיני, בתנאי שהיא צברה מספיק דלק גרעיני או שיש לה בטחון בכך שתוכל להמשיך ולרכוש אורניום ממדינה זדונית אחרת. כך היה למשל במקרה של קוריאה הצפונית.

___

כמו שראינו, ישנם קשיים אובייקטיביים במימוש תוכנית גרעין של מדינה, אבל אף אחד מהם אינו בלתי ניתן לפתרון בַּאמצעים שיש למדינות, ולכן זו רק שאלה של מוטיבציה והחלטה. כל מדינה שרצתה להשיג נשק גרעיני באופן נחוש הגיעה לכך למרות כל האמנות הבינלאומיות וכל התנגדות אחרת, אלא אם נכבשה, כמו במקרה של עירק. והדבר נכון גם לגבי איראן – אם רק תחפוץ בנשק גרעיני באופן נחוש, היא תְפַתח ותייצר כזה. אין זה אומר שלא צריך לנסות ולמנוע זאת, או לפחות לעכב עד כמה שאפשר כוונות כאלה. כך נעשה גם במקרה של איראן כאשר מומשו כל מיני אמצעים כמו התנקשות במדענים איראניים או שימוש בלוחמת סייבר ואחרת. האסטרטגיה היעילה יותר כנגד רצונה של איראן לפתח נשק גרעיני התרכזה בהפחתת המוטיבציה של איראן להשיג נשק גרעיני, בתחילה באמצעות סנקציות כלכליות ואחר כך ע"י החתמתה על הסכם הגרעין עם המעצמות בשנת 2015 כתנאי להסרת הסנקציות.

סיכום

אוקיי, אז סיכום קצר של הפרק הזה. הבנו מהו נשק גרעיני, סקרנו בקצרה את ההיסטוריה של פיתוחו בידי המעצמות, את האָמַנוֹת הבינלאומיות למניעת הגדלת תפוצתו בעולם, ובעיקר ראינו מה נדרש עבור מדינה כדי להפוך למדינה בעלת נשק גרעיני. בשני הפרקים הבאים אספר כיצד הצליחו מדינות שאינן בהכרח חזקות כלכלית וגאופוליטית, כמו ישראל של שנות החמישים והשישים של המאה העשרים, הודו, פקיסטן וצפון קוריאה לפתח תוכנית גרעין צבאית למרות כל הקשיים האובייקיביים והמדיניים.  אחר כך אתן סקירה של  תוכנית הגרעין האיראנית, אדבר על האופציה הצבאית לביטולה של תוכנית זו המועלית לא פעם, ואחר כך אנסה להוכיח לכם שאפילו בנימין נתניהו יודע שלא באמת ניתן לעצור את האיראנים לאורך זמן מלפתח נשק גרעיני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *