המאבק האזרחי הבלתי-אלים – מספר דוגמאות וקצת תאוריה | פרק 18

תקציר:

על רקע המאבק האזרחי המתחולל בימים אלה בישראל כנגד נסיון ההפיכה המשטרית של הממשלה כפי שהוא בא לידי ביטוי בשורת חוקים הבאים לערער את כוחה של הרשות השופטת ולחזק למולה את כוחה של הרשות המבצעת, עוסק הפרק היום במאבק האזרחי הלא-אלים וכוחו הגדול. הפרק מתחיל בתיאור ארבע מחאות משמעותיות שהתרחשו בעולם, כולן כאלה שהתעוררו כתגובה לפעולה שרירותית או עוולות אחרות של השלטון שהתנוסס מעליהן דגל שחור, ואשר הצליחו לבצע שינוי. בהמשך נעסוק בתיאורייה מאחורי המאבק הלא-אלים כפי שהגדיר אותה באופן כמעט מדעי חוקר בשם ג'ין שארפ. נסיים בניתוח הדוגמאות והתיאוריה כדי לגזור מהם מספר לקחים עבור המאבק האזרחי בישראל.

תוכן הפרק:

מהפכת מיידן באוקראינה

המהפכה הראשונה שאני רוצה לספר עליה היא מהפכת מיידן. מהפכת מיידן פרצה בקייב שבאוקראינה כמחאה אזרחית שקטה ב-21 בנובמבר 2013, התרחבה גם לשאר חלקי אוקראינה ונמשכה 3 חודשים.  היא נקראת כך על שם הככר המרכזית בקייב, בשמה המלא יַבְרוֹמיידן, 'ככר אירופה',  בה התרכזו רוב ההפגנות.

הרקע למחאה היה נסיגה של ממשלת אוקראינה ונשיאה דאז, ויקטור ינוקוביץ', מכוונתם לחתום על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי לקראת הצטרפות לאיחוד. ההתקפלות הזאת נחשדה שתוכננה מראש עקב היותו של ינוקוביץ' תומך בהמשך היחסים עם רוסיה של פוטין, אך ייתכן שהיתה בעקבות הלחצים האדירים שהפעיל פוטין כנגד המהלך הזה של אוקראינה, שכללו בין השאר את עצירת היבוא מאוקראינה ואיום לנתק את אספקת הגז מרוסיה לאוקראינה. באוקראינה, אגב, בשונה מישראל, הנשיא הוא זה שעומד בראש הרשות המבצעת.

בעקבות ההחלטה הזו לדחות את ההסכם עם האיחוד האירופי, התאספו בְּמחאה המוני סטודנטים וצעירים אחרים בערב ה-21 בנובמבר בכיכר מיידן (נזאלז'נוסטי) בקייב. בנוסף אורגנה על ידי סטודנטים שרשרת אנושית שכללה כ-20,000 מפגינים בעיר לבוב. ההפגנות נמשכו תשעה ימים ללא אלימות, אלא שביום העשירי נשלחו כוחות של משטרת בּרקוֹט, שהיתה כוח מיוחד המקביל ליחידות הנקראות אצלנו ימ"מ ויס"מ, אשר פיזרה את ההפגנה תוך הפעלת כוח רב והכאת המפגינים באלות, ויש הטוענים גם במוטות מתכת. רבים מהצעירות והצעירים נפצעו באופן משמעותי, דבר שגרר מחאה גדולה בציבור והוציא לרחובות הרבה מאד מתושבי אוקראינה, הפעם בכל הגילאים. מאותו שלב אכן פסקה המחאה מלהיות מחאה של צעירים בלבד וההפגנות נמשכו כאשר משטרת ברקוט תוקפת את המפגינים באלות, בגז מדמיע וברימוני הלם. האלימות של המשטרה הציתה עימותים אלימים בין המפגינים למשטרה גם בימים שלאחר מכן.

ב-8 בדצמבר אירגנה האופוזיציה את 'הפגנת המיליון' בקייב. מטרת המחאה הוגדרה כדרישה לפיטוריו של הנשיא ינוקוביץ' וחזרה להסכם עם האיחוד האירופי. מאות אלפים צעדו ברחובות למרות השלג והקור.

התגובה של הנשיא וממשלתו היתה לחוקק חוקי חירום בהליך מהיר שהגבילו את חופש הביטוי וחופש ההפגנה. כמו כן חוקקו חוקים להגבלת החסינות הפרלמנטרית כדי להרשיע ולעצור חברי אופוזיציה, ניתנה חסינות לשוטרים שדיכאו את ההפגנות, והוטלו עונשי מאסר ארוכים על עבירות של "פעילות חריגה" ו"הסתה כנגד המדינה". החוקים האלה זכו לכינוי ע"י האופוזיציה והמפגינים "חוקי הדיקטטורה".

בתגובה גברה האלימות ברחוב. מפגינים השתלטו על בית עיריית קייב ועוד מספר בניני ממשלה, חטפו והיכו שוטרים. גם המשטרה הסלימה את תגובתה וירתה במפגינים מתוך מטרה להרוג, ואכן נהרגו מספר מפגינים במהלך אותם ימים. 

ב-18 בפברואר התקדמו כ-20,000 מפגינים לעבר הפרלמנט בקריאות להחזיר את הדמוקרטיה ואת החוקה הקודמת. התפתחו קרבות של ממש כאשר השוטרים משתמשים שוב באש חיה כלפי המפגינים, במהלכם נהרגו כ-25 בני אדם. מאות נוספים נפצעו.

לאחר יום של הפוגה התחדשו ההפגנות והתנגדות המשטרה ונהרגו עוד עשרות בני אדם. 

בתגובה הכריז ראש עיריית קייב שהיה ממפלגת השלטון על פרישתו מהמפלגה, ומועצת העיר לבוב הכריזה במהלך הפגנתי על אוטונומיה והיפרדותה מאוקראינה.

הנשיא ינוקוביץ' נלחץ מהמצב במדינה וב-21 בפברואר חתם עם ממשלתו על הסכם עם חלק ממפלגות האופוזיציה, במסגרתו התחייב להחזיר לתוקפה את החוקה הקודמת, להקים ממשלת אחדות ולהקדים את הבחירות. אלא שחלק אחר ממפלגות האופוזיציה התנגד להסכם וכך גם המוני המפגינים ברחוב. אלה המשיכו לדרוש את התפטרותו המיידית של ויקטור ינוקוביץ'.

עוד באותו ערב ברח הנשיא ויקטור ינוקוביץ מקייב, כנראה על רקע חששו מהסלמת האלימות של המפגינים. בתחילה ברח לעיר חרקוב שבאיזור הפרו-רוסי שבמערב המדינה, אח"כ לרוסיה.  בעקבות זאת מינתה האופוזיציה מחליפים לתפקידי מפתח בממשל, השוטרים נטשו את עמדותיהם, והפרלמנט פיטר באופן רשמי את הנשיא שברח. במהלך הישיבה עמדו המחוקקים בבניין הפרלמנט בקייב, הריעו ושרו את ההמנון הלאומי. במקום הנשיא מינה הפרלמנט באופן זמני את יושב ראש הפרלמנט שהיה ממפלגת מולדת האופזיציונרית והכריז על בחירות חדשות בתוך שלושה חודשים. חוקי החירום הדיקטטוריים בוטלו ומשטרת ברקוט פורקה.

במאי 2014 אכן נערכו בחירות חדשות, נבחר נשיא חדש לאוקראינה, פטרו פורושנקו, ובאוקטובר 2014 נערכו הבחירות לפרלמנט שהביאו לחיזוק המפלגות הלאומניות הפרו-מערביות על חשבון התנועות הפוליטיות הפרו-רוסיות שהודחו מכל עמדה בממשל ובפוליטיקה המדינית.

_________

התקוממות יוּני למען הדמוקרטיה בדרום קוריאה

קוריאה הדרומית היא רפובליקה דמוקרטית בעלת חוקה. דרכה להיות דמוקרטיה ליברלית יציבה בעלת הפרדת סמכויות ושמירה על זכויות אדם היתה ארוכה והושלמה עם כתיבת חוקתה מחדש בשנת 1987, וזאת רק לאחר מחאות פרו-דמוקרטיות נרחבות שהתרחשו במשך 19 ימים בחודש יוני של אותה שנה.

הרקע למחאות היה אי שביעות רצון מהממשלה שהיתה אמורה להיות זמנית ולהביא סוף לַמשטר הצבאי במדינה. ממשלה זו נטלה את השלטון מידי הצבא כשש (6) שנים קודם לכן, תוך הבטחה להנהיג דמוקרטיה ליברלית בדרום קוריאה.

המחאות פרצו כאשר הודיעה הממשלה על מינויו של נשיא מתוך שורותיה תוך התעלמות  מהבטחתה להנהיג בחירות אישיות של הנשיא ולבצע רפורמות דמוקרטיות.

תחילת המחאה היתה בהפגנות סטודנטים שנערכו בבירה סאול ובערים נוספות ב-10 ביוני 1987. המחאות התרחבו ל-22 ערים ברחבי קוריאה הדרומית כולל הבירה סיאול וכללו כ-240,000 איש. הממשלה הפעילה את המשטרה שהשתמשה בגז מדמיע כנגד המפגינים.

בתגובה יצאו ב-18 ביוני כ-1.5 מיליון בני אדם לרחובות של 16 ערים. אוכלוסיית דרום קוריאה, אגב, מנתה אז 42 מיליון נפש . ההפגנות האלה כללו הפעם גם את מי שהוגדרו אז עובדי הצוארון הלבן שנמנעו עד אז מלהביע דעה. הממשלה נהגה שוב ביד קשה כנגד המפגינים ורבים נפצעו.

כעבור 8 ימים, אירגנה התנועה הלאומית למען חוקה דמוקרטית, ארגון שהיה אז פעיל בקוריאה הדרומית, מצעד שלום לאומי אשר הוציא לרחובות כמיליון בני אדם. המשטרה נהגה אף הפעם אלימות כלפי המפגינים, מה שגרר בחלק מהמקומות פעולות אלימות גם מצד המפגינים, כולל שריפה של תחנות משטרה. כ-3,500 מפגינות ומפגינים נעצרו באותו יום.

לאחר 19 יום של הפגנות מתמשכות בכל המדינה נכנעה הממשלה, ומי שהיה מועמד הממשלה לנשיאות הכריז ב-29 ביוני על בחירות חופשיות לנשיאות, על שורה של רפורמות דמוקרטיות, וכן הציג הצעה לחוקה ליברלית הכוללת שמירה על זכויות הפרט, הפרדת סמכויות, והקמת בית משפט לחוקה אשר יכול לבטל חוקים לא-חוקתיים. 

הצעת החוקה הועברה על ידי האספה הלאומית ב-12 באוקטובר 1987, ואושרה במשאל עם ברוב גדול של 93%, ב-28 באוקטובר. בחירות נערכו ב-16 בדצמבר. החוקה החדשה נכנסה לתוקפה ב-25 בפברואר 1988.

________

מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה

'מהפכת הקטיפה' היתה מחאה רחבה שהתעוררה בצ'כוסלובקיה בשנת 1989, לפני התפצלותה לשתי מדינות נפרדות, צ'כיה וסלובאקיה. מהפיכה זו נקראית כך בשל העובדה שכמעט ולא היתה מעורבת בה שפיכות דמים.

הרקע למחאה היה חוסר שביעות הרצון של העם בצ'כוסלובקיה מהממשלה הקומוניסטית שנשארה שריד לימי ברית המועצות לאחר התפרקותה של זו. משום כך היא נחשבת לאחת ממהפכות "סתו העמים" שהפכו עוד מדינות שהיו חברות בברית המועצות למדינות עצמאיות וחופשיות.

תחילתה של המהפכה בהפגנת סטודנטים שְלֵווה שנערכה בברטיסלבה ב-16 בנובמר 1989. למחרת, ב־17 בנובמבר התקיימה הפגנת סטודנטים שקטה נוספת, הפעם בפראג, אלא שבניגוד להפגנה הקודמת, הפעם היא דוכאה בכוח על ידי משטרת המהומות הקומוניסטית.

אירוע אלים זה גרר סדרה של הפגנות עממיות שהחלו ב־19 בנובמבר ונמשכו עד סוף נובמבר, וכללו בין השאר שביתה כללית בת שעתיים של כל המשק ב-27 בנובמבר.

בזמן המחאה מספר המשתתפים בהפגנות הלך ועלה. ב־20 בנובמבר 1989 למשל הגיע מספר המפגינים שנאספו בפראג לכ־500,000 לאחר שהמונים נהרו לעיר. ההפגנה הגדולה ביותר נערכה בעיר Letna והשתתפו בה יותר מ-750,000 איש. אוכלוסיית צ'כוסלובקיה מנתה אז כ-15 מיליון נפש.

לאור מחאת הרחוב הגוברת וכשברקע משטרים קומוניסטים נוספים נופלים, הודיעה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ב־28 בנובמבר כי היא מסיימת את השלטון שלה ומפנה את מקומה לְוַאצלב האוול, סופר שהיה ממנהיגי מהפכת הקטיפה, שנבחר כחודש לאחר מכן לכהן כנשיא צ'כוסלובקיה. ביוני 1990 נערכו לראשונה בחירות חופשיות גם לפרלמנט.

________

המחאה האזרחית בסרביה בשנת 2000

המחאה האחרונה שאספר עליה היא מחאת האזרחים בסרביה שפרצה בספטמבר שנת 2000 לאחר הבחירות לנשיאות, עקב אי רצונו של הנשיא המכהן, סלובודַן מילושביץ', להכיר בתוצאות הבחירות.

הרקע למחאה הוא התפרקותה של יוגוסלביה, שסרביה היתה חלק ממנה, לאורך שנות התשעים של המאה שעברה כאשר כל אותה תקופה שולטת בה המפלגה הסוציאליסטית בראשות מילושוביץ'. בראשית שנות התשעים חולל מילושוביץ' מלחמות עקובות מדם של אזרחים עם קרואטיה ובוסניה-הרצגובינה. החל משנת 1995 הוא ביצע טיהור אתני וגירוש של כמיליון אזרחים אלבנים תוך כדי מלחמת האזרחים בקוסובו שהיתה אז עדיין מחוז של סרביה. ב-1999 הפציצה נאט"ו את סרביה במשך 78 ימים כדי לרסן את תוקפנותו של מילושוביץ' עד שזה נסוג מקוסובו.

אולם כל אלה לא הספיקו כדי לערער את בחירתו של מילושוביץ שוב ושוב בבחירות, למרות מדיניותו הפופוליסטית לאומנית ולמרות הכלכלה בסרביה שהיתה במצב קשה, בין השאר עקב עיצומים בינלאומיים. האופוזיציה למפלגתו היתה אז מורכבת מ-24 מפלגות קטנות ובלתי מאוחדות.

הכרסום במעמדו של מילושוביץ' היה איטי, ונוצר מתוך גרעין התנגדות ראשוני של שנים-עשר סטודנטים בלבד שקראו לעצמם OTPOR, 'התנגדות' בסרבּית. חברות וחברי אוטפּוֹר דגלו במאבק בלתי אלים והיו מלאי מוטיבציה ויצירתיים. פעולותיהם המגוונות הרחיבו את מעגל התומכים שלהם.

בין פעולות המחאה היה ארגון קונצרט רוק ענק תחת השמיים בערב השנה החדשה של שנת 2000. בחצות, במקום הנשיקות המסורתיות הוצגו על מסכי ענק תמונות ושמות של קורבנות סרבים שנפלו במלחמות שחולל מילוסוביץ'. עוד פעולה היתה עריכת ועידה אלטרנטיבית בלתי חוקית במקביל לועידת המפלגה הסוציאליסטית שבחרה את מילושוביץ' למנהיגה בפעם החמישית, אשר סוקרה בכל העולם.

כאשר במאי 2000 החליט שר המודיעין הסרבי להכריז על אוטפור "ארגון טרור נאו-פשיסטי" ולבצע גל מעצרים כנגד פעילותיו ופעיליו, דאגו בארגון לעשות רעש גדול מכל מעצר, כולל סיקור עולמי.

כל אלה הביאו להתרחבות המחאה בציבור ולהתגבשות האופוזיציה המפולגת למפלגה אחת גדולה. כתגובה החליט מילושוביץ' להקדים את הבחירות לפני שהאופוזיציה תספיק להתארגן.

בקיץ אותה שנה נערכו הבחירות, ולאחר ספירה קפדנית של הקולות בהשגחת משקיפים בלתי תלויים נמצא שהאופוזיציה גברה על מילושוביץ'.

מילושוביץ' לא קיבל את התוצאות, ולאחר מספר ימים הודיע מטה הבחירות המרכזי, שנשלט ע"י המפלגה הסוציאלית של מילושוביץ', שאף מועמד לא קיבל בבחירות 50% מהקולות ולכן ייערך סיבוב נוסף. הדבר עורר זעם רב בציבור. הוכרזה שביתה כללית של המשק, והצטרפו אליה גם עובדי מכרות הפחם שסיפקו את רוב אספקת החשמל במדינה. המשטרה ניסתה לשבור את שביתת הכורים אך עשרות אלפי מפגינים עטפו אותם בשרשרות הגנה. בנוסף הפגינו מאות אלפים ברחובות בלגרד נגד הניסיון הבוטה של מילוסביץ' לזייף את תוצאות הבחירות. 

10 ימים לאחר הבחירות עלה המון רב על הבירה בלגרד בשיירות כלי רכב שעשו דרכן מכל רחבי המדינה. המוני מפגינים צרו על בנין הפרלמנט כשהם מכריזים שלא יזוזו ממנו עד שתתקבל הכרעת העם.

בהמשך, החל ההמון לעלות על הפרלמנט עצמו כשהשוטרים לא מגלים התנגדות. בחקירה שלאחר המעשה נודע שאף קצין משטרה לא התיר לאנשיו לפתוח באש על המפגינים. 

יומיים לאחר שההמון פרץ לפרלמנט נכנע מילושוביץ', הודה בהפסדו ומשטרו הופל. מנהיג האופוזיציה תפס את מקומו וכעבור זמן נערכו בחירות חופשיות לפרלמנט. לקח עוד שנתיים של שינויים חוקתיים וארגוניים עד שניתן היה להגדיר את סרביה מדינה דמוקרטית.

________

התיאוריה של ההתנגדות הלא-אלימה

ההתנגדות הלא-אלימה היא שיטה סדורה שעבדה במקרים רבים בעולם. מי שהגדיר אותה היטב והפך אותה לתיאוריה כמעט מדעית במספר ספרים שכתב היה הוגה הדעות האמריקאי ג'ין שארפ. ספרו הידוע ביותר, "הפוליטיקה של פעולה בלתי אלימה" יצא בשנת 1973 והוא מספק ניתוח של מקורות הכוח של מנהיגים והדרכים לנטרל את מוקדי הכוח האלה באמצעים לא אלימים. לינק לגירסת PDF חופשית של הגירסה העברית של הספר נמצא בתיאור הפרק. מומלץ ביותר לקריאה, ספר ממש מרתק גם בהקשרים רחבים יותר של יחסי אזרח ומדינה.

שארפ מבסס את התיאוריה שלו על הטענה שכוחה הפוליטי של כל מדינה, אפילו דיקטטורה, נובע מאזרחיה. כל עוד האזרחים מצייתים לשלטון, יש לו כוח, כאשר יחדלו האזרחיות והאזרחים לציית לשלטון, יפוג כוחו של השליט.  כל מנהיג, יהיה אוטוקרט ודיקטטור ככל שיהיה, תלוי בשיתוף הפעולה ובקבלת המרות של גורמים שונים בחברה, כדי לשאוב מהם את הכישורים והידע, כוח האדם, הלגיטימציה, המקורות הכלכליים, הכוח הצבאי וכדומה. אי שיתוף פעולה והתנגדות מאיימים על כוחו של כל שלטון.

התיאוריה של שארפ מתארת שישה מקורות מהן שואב השלטון את כוחו.

הראשון שבהם הוא הסמכות, או הלגיטימציה של השלטון כלפי נתיניו, והוא אולי החשוב ביותר.  הסמכות חיונית לקיומו ותפקודו של כל משטר שהוא, אפילו דיקטטוּרי. כל השליטים, גם אלה שנוקטים אלימות כלפי אזרחיהם, זקוקים שיאשרו את סמכותם וזכותם לשלוט. מטבעה תלויה הסמכות ברצון הטוב של האזרחים, ולרוב, בטח בדמוקרטיות, רוב העם מקבל סמכות זו מרצונו, שיעורה הוא גדול והיא קיימת ללא צורך כמעט בכפייה. במדינות לא חופשיות נעזרים המנהיגים באמצעי השפעה על התודעה של האזרחים כדי לקבל מהם את הלגיטימציה לשלוט. כך הוא הדבר ברוסיה של היום למשל, כך היה בימי הנאצים בגרמניה. כאשר חלק גדול מספיק מהעם שולל את זכותו של השליט לשלוט, הוא מסיר בכך את ההסכמה הכללית לקיומה של הממשלה השלטת. אובדן סמכות ברמה כזו מערער את הליגיטימיות של השליט עד כדי הפלתו.

מקור הכוח השני הוא המשאבים האנושיים, כלומר מספר האנשים שמצייתים לשלטון ומשתפים איתו פעולה ומשקלם היחסי באוכלוסיה כולה. ככל שיהיו יותר אנשים שיפגינו את חוסר שביעות רצונם מן השלטון ואף יפסיקו לשתף איתו פעולה, למשל בצורה של שביתות, העברת כספים לחו"ל ועוד כך ייקטן כוחו של השליט.

מקור הכוח השלישי של השלטון הוא המיומנויות והידע של האנשים המצייתים לו ועד כמה הם רלוונטיים לצרכיו. ככל שיהיו יותר אנשים ומוסדות בעלי מומחיות ו/או נושאי משרה משמעותית, כגון כלכלנים בכירים, מנהלות בשירות הציבורי, מנהלות בתעשייה, קצינות וקצינים בצבא, גופי מחקר שלא ישתפו פעולה עם השלטון ועוד, כך ייקטן כוחו.

מקור הכוח הרביעי מורכב מגורמים פסיכולוגיים ואידאולוגיים. אלה כוללים מצד אחד הרגלים, מצד שני עמדות אידאולוגיות, אשר מביאים לתמיכה בשלטון. עמדות אידאולוגיות יכולות להיות אמונה משותפת, תחושת שליחות וכדומה. סרבנות לשרת במילואים היא דוגמה לפגיעה באחידות האידאולוגית שמכרסמת בכוח של השלטון. 

מקור הכוח החמישי של השלטון הוא מקורות חומריים, כלומר מידת השליטה שיש לו על הרכוש, משאבי הטבע של המדינה, המשאבים הפיננסיים והכלכליים שלה, התקשורת והתחבורה. 

ומקור הכוח השישי והאחרון הוא מידת יכולתו של השלטון להפעיל כוח וסנקציות על אזרחיו לחיזוק הציות, לדוגמה היכולת להטיל עונשי מאסר, אם כהרתעה ואם כעונש על חוסר ציות, והשליטה על המשטרה כדי לאכוף ציות.

אם נעבור על כל ששת מקורות הכוח האלה נראה שכולם קשורים בסופו של דבר בציות האזרחים ובשיתוף פעולה שלהם עם השלטון. כדי שהתנגדות אזרחית בלתי אלימה תצליח, היא צריכה לערער את רוב מקורות הכוח של השלטון לו היא מתנגדת.

לסיכום הנושא, ציטטה משנות השלושים של המאה שעברה מפי חוקר פוליטי אנגלי בשם וויליאם רוּדלין: "אל תאמר שהמדינה נשענת על כוח, אמור שבידיה נתון כוח כל עוד רוב נתיניה מוצא שהדבר רצוי." 

________

סיכום

לסיכום, ראינו שיש דוגמאות למחאות שהצליחו גם כאשר היה נראה שאין לכך כל סיכוי. כמובן שיש דוגמאות גם למחאות שלא הצליחו, אבל חייבים להישאר אופטימיים ולקוות שהמחאה שלנו בישראל כנגד ההפיכה המשטרית תצליח. יש צורך בעיקשות ובהתמדה. צריך שההתנגדות תהיה לא אלימה אבל עוצמתית, באמצעות שיטות פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות ופוליטיות, או שילוב של כולן.

פירקתי את המחאות שתיארתי היום לגורמים, חיפשתי מכנים משותפים, והגעתי למספר תובנות:

– חשוב שהמחאה תהיה בלתי אלימה, אך אין זה אומר שאין לה כוח

– לכמות המפגינים, חלקם היחסי באוכלוסיה ולריכוזם יחדיו בזמן מכריע יש חשיבות

– להפגנה בתנועה יש משמעות, כגון כאשר צועדים מרחקים או מתארגנים לשיירות כלי רכב

– המחאה צריכה להיות מתמידה, מתמשכת ומתרחבת כל הזמן

– המחאה צריכה ליזום מהלכים, רצוי מפתיעים

– אסור למחאה שתהיה מזוהה עם מפלגה כזו או אחרת

– המחאה צריכה להיות פטריוטית תוך שכנוע שארית העם שאינה מפגינה, שהיא נובעת מאהבה ודאגה למדינה ועתידה

– צריך ועדת היגוי שתחשוב על אסטרטגיה ותנתב את הרעיונות היצירתיים שעולים כל הזמן

– יש לדאוג לסיקור בינלאומי, ואם רלוונטי גם לחץ בינלאומי לטובת המפגינים

– בשלב כלשהו רצוי לעבור למעין "מרי אזרחי", הפעלת כוח אזרחי משמעותי שאי אפשר להתעלם ממנו, כגון השבתות לימודים, עבודה ומוסדות, חסימת כבישים, שיבוש הלכות חיים, אי ציות, חוסר שיתוף פעולה עם השלטון וכדומה

– בשלב האחרון אין ברירה אלא לצור באופן לא-אלים על בית הנבחרים בקהל גדול ככל האפשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *