תקציר:
פרק לא אופטימי על הגנת גבולות ועל חלק מהגורמים הבטחוניים למחדל ה-7 באוקטובר, על מה הניע את חמאס לבצע את המתקפה הרצחנית והאם לקח בחשבון תגובה קשה של ישראל, על דילמת ההרתעה מול שחרור החטופים, על יישובי ספר, על אחריות, ומעט על מה הלאה.
תוכן הפרק:
אי אפשר עדיין להתנתק ולהעלות פודקאסט בימים אלה על גאופוליטיקה עולמית, לפחות לא במנותק מישראל. הטראומה של הפוגרומים האכזריים שעשו אנשי חמאס ושאר אנשי עזה באנשי העוטף עד שדרות ובמבלים שוחרי האהבה והשלום של מסיבת נובה ברעים לא עוזבת אותנו למרות שחלף כבר כמעט חודש מהארוע המזוויע הזה. מדינה שלמה בפוסט טראומה, לפחות רובה של המדינה.
הפרק היום יעסוק באירוע ה-7 באוקטובר 2023. אדבר על המחדל הבטחוני שאיפשר את התרחשותו והאם יכולים להיות גבולות ברי הגנה, על נושא ההרתעה, האחריות להחזרת החטופים בפרט ואחריות בכלל ועוד. אך לפני הכל אני רוצה להתחיל במטרתו של חמאס – מה רצה הארגון הרצחני הזה להשיג בהתקפה על ישראל. זו שאלה שנשאלה הרבה בתקופה האחרונה, ולדעתי לא תמיד נענתה התשובה המזוקקת, במיוחד מצד חוקרים המקובעים בחשיבה המניחה שבסופו של דבר הנהגת החמאס חושבת אסטרטגית ושהיא הנהגה השקולה להנהגה של מדינה. זוהי ראייה שגויה לטעמי כי היא אינה משקללת גורמים כמו היסטוריה, תרבות ואת הלך הרוח ברחוב העזתי. אנשי חמאס, כולל מי שנקראים המנהיגים המדיניים שלהם, פועלים ממניעים דתיים משיחיים וממש ממש לא ממניעים רציונאליים. החמאס רוצה להשמיד את מדינת ישראל בכל מחיר. יש פה שילוב קטלני של שאיפה איסלאמיסטית להשיב את השליטה על ירושלים ומסגד אל אקצה, עם הנראטיב על העוול שנעשה לפלסטינים ב-1948 ושנאה עזה לכופרים שגירשו אותם מפלסטין והתיישבו בה במקומם. תחושת ההשפלה והשנאה לישראל ותושביה היהודים חזקה מאד בקרב רוב תושבי עזה והיא קרקע פוריה לתמיכה בחמאס. אנשי עזה ובראשם החמאס מוכנים להקריב הרבה למען מטרה זו, כולל היחלשות זמנית של כוחם כל פעם מחדש. הם בטוחים שמכל משבר הם יעלו ויצמחו ויתחזקו. לכן גם בהשערות אסטרטגיות מהסוג שחמאס ביקש לשבש את ההסכם המתגבש בין ארה"ב וישראל עם סעודיה אין אמת. זה רק ארוע שהתווסף במקרה בזמן האחרון והוסיף להם עוד קורטוב של מוטיבציה.
מה שחמאס רצה להשיג באמת במתקפה הזו, וסביר להניח בעידודה של איראן, היה להוכיח לפלסטינים ולעולם הערבי כולו שישראל איננה כה חזקה כפי שהיא מציגה את עצמה, שניתן לכבוש חלקים ממנה בקלות רבה, לפגוע באופן רצחני בתושביה ולהשיג הישגים גם באמצעים מינימליים. שעם נחישות וסבלנות יצליחו בסופו של תהליך להכניע את ישראל. בשביל מטרה זו הם היו מוכנים לקחת כל סיכון, כל תרחיש של תגובה ישראלית. אז אם מנחמת אותנו המחשבה שהם לא שיערו איך תגיב ישראל, שהם בטח מצטערים על היום שהחליטו לבצע את הפעולה הזו, או שכך יחשבו אחרי שהפעולה הקרקעית תצליח, תשכחו מזה. הם את שלהם הוכיחו. מ.ש.ל. Mission completed, ובהצלחה גדולה. אין ספק שתודעתית הם הצליחו ובגדול.
דיבור נוסף ששומעים בלי סוף מפרשנים מכל קצווי הקשת הפוליטית הוא על הצורך ב"שיקום ההרתעה" מול חמאס ומול חיזבאללה. אלא שהרתעה היא תיאוריה אסטרטגית ביחסים בינלאומיים שעובדת במקרה הטוב על מדינות ריבוניות ואיננה רלוונטית לארגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה. אי אפשר להרתיע ארגוני טרור כי אין להם את מערכת השיקולים הרחבה שיש למדינה. ולראייה לא עזר לישראל כל כוחה הצבאי כדי להרתיע את חמאס מלבצע את הפוגרומים של ה-7 באוקטובר. ישראל עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון עם נשק גרעיני, עם לוחמת סייבר, עם גופי מודיעין המשוכללים ביותר בעולם, שחשבה שריסקה את החמאס במלחמת צוק איתן ב-2014, לא הצליחה להרתיע בשיט את ארגון הטרור שנקרא חמאס ובטח לא את הכוכב העולה הג'יהד האיסלמי. כך גם לא הרתעה היא שתסייע כנגד כוונות זדון של ארגון חיזבאללה. כנגד ארגוני טרור אין למדינה ברירה אלא להפעיל לחימה רצופה וקודם כל אמצעי הגנה יעילים על אוכלוסייתה שלה.
אלא שממשלת ישראל החליטה שתגובה חזקה כנגד חמאס חשובה כרגע יותר מבחינה אסטרטגית כדי להחזיר את אותה הרתעה חמקמקה, מאשר לעשות כל מאמץ כדי להחזיר את החטופים הביתה וכמה שיותר מהר. אני טוען שזו טעות. מדינת ישראל שקידשה תמיד את החיים היתה צריכה למצות כל מהלך להחזרת החטופים לפני כל פעולה צבאית, כולל הסכמה לשחרר את כל האסירים הבטחוניים. הטענה הנוספת שמועלית שהאסירים ששוחררו בעסקת גלעד שליט הם שאחראים להתקפה שראינו ב-7 באוקטובר היא שקרית. אם ישראל היתה רוצה בכך היתה יכולה להחזיר את מדיניות הסיכולים הממוקדים ולחסל את כל המשוחררים שנחשבים מסוכנים ולא רק אותם. ואם ממשלת ישראל תחליט לנהוג כך בעתיד היא תוכל לעשות זאת.
מי שלא מסכים שישראל צריכה לפני כל פעולה צבאית לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים, אזרחים וחיילים, שידמיין שהילד או הילדה שלו או בן או בת הזוג האהובים שלו נמצאים בשבי החמאס. דמיינו מה עוברים הילדים שם ואיזו סכנה נגרמת להם, אם מהפצצות ישראל ואם מחיסול ע"י אנשי החמאס.
ההחלטה הזו של ממשלת ישראל שלא לשים את החזרת החטופים כמטרה הראשונה במעלה והראשונה גם בסדר משדרת לנו אזרחיה שמשרתים בצה"ל, אשר שולחים את ילדיהם לשרת בצה"ל, אשר חיים על הגבולות ואשר סתם מטיילים בעולם וחשופים למעשי חטיפה, שלא בטוח בכלל שיעשו הכל כדי לעזור לנו במקרה הנורא אם ניחטף. וזהו פיגוע אסטרטגי. חובתה המוסרית של כל מדינה להחזיר את אזרחיה משבי וחטיפה בטח כשמדובר בילדים, ונראה שזו עוד חובה מוסרית שננטשה ע"י ממשלת נתניהו. זהו לדעתי מחדל אוקטובר מס' שניים.
כמה מלים לגבי הרצחנות הנוראית הזו של אנשי עזה ובראשם החמאס, הרג של ילדים, נשים וגברים בלתי חמושים, של משפחות שלמות, לפעמים בנשק קר. אי אפשר שלא לתהות מאיפה מגיעה האכזריות הנוראה הזו אצל קבוצה כל כך גדולה של אנשים, חלקם בכלל לא מחבלי חמאס, ובאין הסבר אחר אנחנו קוראים להם "נאצים". הרצחנות הנוראה הזו היא חלק מתרבות, תרבות ערבית שמקורה בחלק משבטי ערב, ולא קשורה לדת האיסלאם. מי שהיה בוגר דיו בשנת 1982 ודאי זוכר את הטבח שביצעו הלבנונים הנוצרים בתושבי מחנות סברא ושתילה המוסלמים בלבנון, גם שם בגברים, נשים וילדים ללא הבחנה. גם ההיסטוריה שלנו בארץ ישראל של לפני הקמת המדינה ידעה מאורעות דומים, המפורסם שבהם הוא מאורעות תרפ"ט שהתרחשו בשנת 1929, בהם נרצחו בתוך מספר ימים 139 יהודים ו-339 נפצעו בשורה של מעשי רצח מצד ערביי ארץ ישראל בחברון, ירושלים, מוצא, צפת, יפו, חיפה ועוד, וזאת מתוך יישוב יהודי בארץ ישראל שמנה אז סך הכל כמה מאות אלפים.
הראייה הערבית המסורתית אינה מבחינה בין גברים, נשים וילדים באוכלוסיה המוגדרת כאוייב. על פי תפיסתם נשות האוייב הן פוטנציאל להולדת לוחמים נוספים וילדים בודאי שיגדלו להיות לוחמים של האוייב, לכן יש לחסלם. גם חלק מערביי ארץ ישראל שברחו בעת מלחמת השחרור מביתם והפכו פליטים עשו זאת מפחד הכוחות הישראליים כי היו בטוחים שיהרגו אותם על נשם וטפם, כפי שנראה להם טבעי שיעשו כוחות כובשים.
כל זה איננו בא חלילה כדי להצדיק את האכזריות הנוראה הזו, וזו גם איננה קביעה גזענית אלא אנטרופולוגית, וכמובן שהיא גם חוטאת במידה של הכללה. ההתעלמות מפוטנציאל הסכנה שהיה וישנו באוכלוסיה העזתית מונהגת חמאס המלאה שנאה כלפי כל מה שישראלי, רק מעצימה את גודל המחדל של היעדר ההגנה על תושבי העוטף, גברים נשים וטף, באותו יום נוראי של ה-7 באוקטובר.
מחדל הגנת הגבול
בהקשר לאותם מחדלים שאיפשרו את הפוגרומים בתוך שטחה של ישראל מדברים הרבה על המחדל האסטרטגי של חיזוק החמאס בעזה, וזה בסדר וזה נכון. אבל אני רוצה לעסוק במחדל הטקטי הענק של קריסת הגדר ומערכת ההתראה בגבול בין ישראל לרצועת עזה ושל כיבוש מוצב הבקרה והשליטה על מרחב עוטף עזה.
מעבר למחדל המודיעיני הקונקרטי של אי זיהוי הכנות החמאס לאירוע הזה ושל כוונותיו, החטא הגדול שמעורבת בו הרבה יוהרה הוא במחשבה שמחבלים לא יוכלו לחדור את גדר הגבול.
בקלות בלתי נסבלת פוצצו בבוקר ה-7 באוקטובר את מצלמות המעקב של תצפיתיניות צה"ל, מה שמנע מהן לדעת מה בדיוק מתרחש ובאיזה היקף, אח"כ פתחו בקלות פרצות בגדר הגבול בעשרות מקומות והחלה הפשיטה אל עבר הפוגרומים ברחבי עוטף עזה. בנוסף ידעו בחמאס שברעים יש את מפקדת אוגדת עזה שבה יושבים אלה שאמורים להעביר כל מידע על פריצה בגדר או על תנועה חשודה לחמ"לים הגדודיים כדי להקפיץ כוחות והם הסתערו היישר עליה.
במקום להניח בצה"ל ובמערכת הבטחון את התסריט הגרוע ביותר כאשר על הכף מונחת סכנה פוטנציאלית לחיי אדם של אזרחים וחיילים כאחד, נלקחו רק התסריטים האופטימיים יותר. לנצח תהדהד כאן השאלה: איך לעזאזל מניחים תסריטים אופטימיים לגבי המוטיבציה והיכולת של אנשים מהעבר השני של הגבול כאשר ידוע שהם בין שונאינו הגדולים ביותר? יש הטוענים שהההנחה היתה שהמודיעין יזהה בזמן כוונה לחדור לישראל ולכן זהו מחדל מודיעיני בעיקרו. אבל זה ממש לא נכון. אי אפשר לבנות על ודאות של מידע מודיעיני. לכן מעבר לתקלה המודיעינית ישנו פה מחדל תפיסתי מערכתי של צה"ל.
כאשר מקימים מכשול על גבול עם יישות עויינת ישנה מתודולוגיה שנקראת 'שליטה בתצפית ובאש' המבוססת על שלושה נדבכים: הראשון הוא המכשול הפיזי, שיכול להיות מורכב מגדרות, מוקשים, תעלות, אזור מפורז וכדומה, השני הוא תצפית יעילה יום ולילה על המכשול הזה כדי לזהות נסיונות לעבור אותו, והשלישי, אולי החשוב ביותר הוא קיומו של כוח צבאי מספיק שיהיה בקרבת מקום למקרה ומזוהה חדירה דרך המכשול, או במקרה של החשד הקטן ביותר לחבלה באמצעי התצפית עליו. מעל כל אלה ישנו מרכז פיקוד ובקרה שצריך לקבל את המידע המוזרם אליו מן התצפיות וממקורות מודיעיניים ולהפעיל את כוחות הצבא במיידי כנדרש, אם אלה כוחות קרקעיים ו/או כוחות אויר.
בואו נדבר קצת על הנדבך הראשון שהוא המכשול הפיזי. לאחר הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993 נבנתה גדר אחת לאורך 60 הק"מ של הגבול בין ישראל לבין רצועת עזה. לאחר ההתנתקות בשנת 2005 נבנתה גדר שניה. בשנת 2014, ביום העשירי למבצע צוק איתן זוהתה וסוכלה חדירה של חוליית מחבלי חמאס דרך מנהרה קרקעית באזור קבוץ סופה הנמצא במרחק של כ-2 ק"מ מגדר הרצועה בחלקה הדרומי. בעקבות הארוע הזה ולאחר שהסתיים מבצע צוק איתן גמלה בצמרת מערכת הבטחון ההחלטה לבנות מכשול תת-קרקעי לאורך כל הגבול כדי למנוע חפירת מנהרות תחתיו. התפיסה היתה אז שזוהי הסכנה העיקרית מצד חמאס כיוון שחדירה ממנהרות היא רחוקה מהעין.
ואכן בשנת 2016 הוחל בהקמתו של המכשול הזה שכלל גם שיפור של הגדר העילית והוא הסתיים בשנת 2021 במעמד שצויין על ידי כל ראשי מערכת הבטחון: שר הביטחון דאז בני גנץ, סגנו, הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי, מנכ"ל משרד הביטחון האלוף במילואים אמיר אשל, בכירים במשרד הביטחון ובצה"ל וראשי המועצות בעוטף עזה.
להלן תיאור המכשול כפי שמופיע באתר הרשמי של משרד הבטחון: "המכשול – באורך 65 ק"מ – כולל חומה תת-קרקעית עם אמצעי גילוי טכנולוגיים, גדר פיזית, מכשול ימי, מערך גילוי וחדרי לחימה, שימנעו חדירה מרצועת עזה לשטח מדינת ישראל. הקמת המכשול נמשכה ברצף כ- 3.5 שנים, ויותר מ-1,200 פועלים עבדו בשיא הפרויקט בעשרות נקודות במקביל. כמות המילוי והחפירה בפרויקט הינה בהיקף של 330,000 משאיות, למעלה מ-3 מיליון קוב. כמות הבטון בפרויקט שוות ערך לכ- 220,000 משאיות, כמות המספיקה לסלילת כביש מישראל לבולגריה. 140,000 טונות ברזל ופלדה הושקעו בהקמת המכשול, שווה ערך לאורך של פרופיל פלדה מישראל עד לאוסטרליה. המכשול כולל עשרות תרנים ומאות רבות של מצלמות, מכ"מים, אמצעי גילוי והתראה."
מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר אשל, אמר בטקס: "המכשול הביטחוני, אחד הפרויקטים ההנדסיים המורכבים שנבנו אי פעם, הוא עוד הוכחה שאין משימה שמערכת הביטחון לא יכולה לה. המכשול כבר שינה את המציאות הביטחונית בדרום ויביא להמשך הפריחה הכלכלית והחברתית של יישובי עוטף עזה".
ראש מינהלת גבולות ותפר בצה"ל, תא"ל ערן אופיר אמר אז: "היום אני יכול לבשר לתושבי עוטף עזה שיש היום מכשול, הן תת-קרקעי והן עילי, עם אמצעים מתקדמים, שימנעו כניסה לישראל בצורה הטובה ביותר שיש".
ועכשיו כנגד הצהרות בומבסטיות אלה תיזכרו באותם צילומים של הדחפור שפוער פתח בגדר או של אותו זקן מדדה שרץ דרך שער בגדר לבזוז את אחד מיישובי העוטף אחרי שרצחו חלק מתושביו.
הלב מתכווץ. ברור שהיתה כוונה טובה במערכת הבטחונית ואני רוצה להבהיר: אני מזכיר פה אמירות ושמות של אנשים אבל אין לי כוונה לנהל פה מעין ועדת חקירה. אין לי מושג מי אשם באיזה מחדל. כל מה שאני רוצה זה לשים זרקור על התפיסות שכשלו. בדיעבד אנחנו יודעים שבאמצעות מספר מטעני חבלה, גזירת הגדר ודחפורים הצליח החמאס לבצע מספר גדול של פרצות בגדר במה שעל פניו נראה כקלות בלתי נסבלת. בנוסף חצה את הגבול כוח שהשתמש בגלשני אויר שחלפו מעל הגדר בלא הפרעה.
לגבי הנדבך השני של מערכת הגנה על גבולות, שהוא מרכיב התצפית על מכשול הגבול, אנחנו יודעים בדיעבד שמספר גדול של מצלמות נוטרלו באמצעות מטעני חבלה. אין ספק שאותן תצפיתניות שאיבדו את היכולת לראות את המתרחש על הגדר מיהרו לדווח למרכז השליטה שהיה באותו מבנה, מפקדת האוגדה, אלא שמרכז שליטה ובקרה זה שהיה אמור לקחת שליטה על האירוע נכבש בעצמו. אמנם מספר מפקדים בראשם מפקד אוגדת עזה שרצה המקרה והיה המפקד התורן באותה שבת התבצרו בחמ"ל האוגדה שבמרתף, אך לפי ההתנהלות הבלתי נשלטת של האירוע ניתן להניח שאיבדו חלק גדול מאמצעי התקשורת שלהם עם הכוחות ועם מרכז השליטה בקריה. שוב, לא דברים נחרצים, לכך תהיה עוד ועדת חקירה, ההנחות הן רק על פי העובדות הידועות בשטח.
ומן העובדות מתברר שישנו פה עוד נדבך למחדל, מרכיב של רשלנות וחובבנות מערכתית וטכנולוגית מצד מערכת הבטחון. במערכות קריטיות, אפילו אזרחיות – למשל מערכות של חברות סלולר אזרחיות, מקובל המושג של יתירות, Redundancy. המשמעות של יתירות היא שכל מערכת קריטית משוכפלת במלואה לפחות פעם אחת, מעודכנת כל הזמן בכל המידע שזורם למערכת הראשית באותו זמן, ומוכנה להחליף אותה תוך זמן קצר אם היא נמצאת במצב Standby, או אפילו מיידית אם היא נמצאת במצב פעיל מלא. אחד מכללי היסוד במערכות יתירות הוא שישנה גם הפרדה גיאוגרפית בין שתי המערכות שמגבות זו את זו, כך מערכת השליטה של סלקום למשל יכולה להיות ממוקמת פיזית באזור המרכז, אך מערכת היתירות שמגבה אותה נמצאת בחיפה. כך אם אחת המערכות נפגעת למשל מטיל או רקטה תיכנס המערכת השניה לפעולה במקומה.
ועכשיו עולה השאלה, אם במערכות אזרחיות נהוג כך, איפה היתירות של מערכות התצפית, המצלמות, והיכן היתירות של מרכז השליטה שהיה כולו מבוסס אך ורק על מפקדת האוגדה שממוקמת ברעים סמוך לגבול הרצועה?
למי שלא בא מהעולם של מערכות טכנולוגיות קשה אולי להבין את גודל הרשלנות המערכתית שהיתה כאן. יתירות נדרשת בכל מערכת קריטית. כאן היא נדרשה גם לגבי מרכז השליטה והבקרה וגם באמצעי הניטור. אם אני צופה על הגבול עם מצלמות קבועות לאורך הגדר, אני צריך לספק להן יתירות באמצעות יחידות של רחפנים מצלמים הנמצאות בכוננות 24 שעות ביממה ובאמצעות צילומי לוויינים. גם בימים אלה ממש אנחנו רואים באיזו קלות פוגע חיזבאללה במצלמות הגדר הקבועות ובאנטנות תקשורת קבועות באמצעות טילי נ.ט. ואמצעים אחרים. אם תהיה מתקפה מתואמת וגדולה על גבול הצפון בנוסח זו שפרצה מעזה האם גם חיזבאללה יצליח לעוור את רוב אם לא כל אמצעי הראייה שלנו בו זמנית?
בעקבות המחדל בעוטף עזה יש להניח שייתכן ואותה תפיסה חובבנית מאפיינת עוד מערכות ניטור ומרכזי שליטה ובקרה של צה"ל ושל גופים אחרים במערכת הבטחון. גם פה תצטרך להעשות הרבה חקירה והסקת מסקנות עם פעולות לביצוע. ונכון, מדובר בהשקעה של הרבה כסף בהקמת מערכות יתירות בגלל הצורך להכפיל כל מרכיב קריטי והצורך באמצעים טכנולוגיים מאובטחים לדאוג לסינכרון ביניהם. זה גם דורש כמעט כפליים כוח אדם. אבל לא לוקחים צא'נס ולא חוסכים כסף כאשר מדובר בבטחון אזרחי המדינה.
זוהי אכזבה גדולה מהתוצאה הנוראה של מספר ליקויים חשיבתיים וטכנולוגיים. אין לי ספק שזה יהיה חלק משמעותי במסקנות האופרטיביות. אם לא, הלך עלינו.
עכשיו נדבר על הנדבך השלישי של הגנת גבולות מעבר למכשול פיזי ואמצעי תצפית, קיומו של כוח צבאי גדול מספיק על הגבול ו/או בר הזנקה במיידי אל הגבול במקרה של חדירה או מספר חדירות. כבר אחרי שהסתיים מבצע צוק איתן היתה הנחת מערכת הבטחון שלא נשקפת עוד סכנה מחמאס, הנחה שהתגברה מאז שהושלם המכשול החדש לאורך הגבול. לכן התרופפה התפיסה שיש לשמר כוח הגנה על הגבול. כך ניתן אישור כבר בסוף שנת 2014 להוציא את החיילים שהיו מוצבים עד אותו זמן בתוך יישובי העוטף לחרדתם של תושבי אותם יישובים. הוחלט אז במקום החיילים לאייש ולחמש כתות כוננות ביישובי העוטף, רק כדי להרגיע את אותם תושבים שנשארו מודאגים "ללא צדק" במרכאות, על פי תפיסת מערכת הבטחון.
בדיון שנערך בועדת החוץ והבטחון של הכנסת בנושא הזה בינואר 2015 נכחו מספר נציגים של יישובי עוטף עזה. אחת מהן, איילת אפשטיין מכפר עזה אמרה באותו דיון: "יום אחד החיילים ששמרו עם אפוד מלא צמוד לגני הילדים פשוט נעלמו ללא התרעה מוקדמת. מרבית אנשי כיתת הכוננות בישובים הם אנשים מבוגרים שעובדים מחוץ לישוב. אין להם אפשרות להגיע במקרה חירום לישוב עצמו תוך פחות מעשרים דקות. אנחנו הולכים לישון מידי ערב עם תחושת פחד. באופן קבוע ישנם ניסיונות חדירה. אנחנו חגורת הביטחון של המדינה אבל התחושה היא פשוט נוראית." תנו לדברים להדהד. בנה של איילת, נטע אפשטיין, נהרג בשבת השחורה בכפר עזה כאשר זינק על רימון שנזרק אל תוך הבית בו גר עם בת זוגו כדי להגן עליה.
גם אוגדת עזה שאמורה לתת הגנה מרחבית על הגבול עם רצועת עזה נלקחה מדי פעם למשימות שוטפות אחרות. גם בשבת של ה-7 באוקטובר היו חיילי האוגדה במשימות אבטחת יישובים בגדה המערבית במקום לשמור על הגזרה שלהם, עקב אותן קונספציות שגויות שהניחו שהמכשול ואמצעי התצפית על גבול הרצועה נותנים הגנה מספקת ללא חיילים בשטח.
כך מה שקרה הוא שהגנת היישובים שנמצאים בקו הראשון של הגבול נבנתה על כתות כוננות במקום על צבא נוכח ביישובים עצמם ועל הגדר. מה שעוד יותר מדהים ומקומם הוא שלפני כשנתיים יצאה הוראה לאסוף את הנשקים הארוכים של כתות הכוננות, כלומר הרובים, מחשש שייגנבו ע"י בדואים באזור. לתושבי היישובים המזועזעים מההחלטה נותר רק למחות. כאשר הציעו שייבנו כספות עבור הנשקים של כתות הכוננות במקום לקחתם לצמיתות, אמרה הממשלה שאין לכך תקציב. אין דוגמה גדלה מזו לחדלון, לאי-המשילות, לחוסר היכולת של הממשלה הזו. גופי בטחון הפנים של המדינה לא מצליחים לשים ידם על גופי הפשע בחברה הבדואית והפתרון שלהם הוא למנוע מהם גניבה פוטנציאלית של כלי נשק ע"י לקיחת כלי נשק מאזרחים שזקוקים להם להגנתם וכך להפקירם.
לשמוע ולא להאמין, במיוחד עבור כלי מי שגדל על התפיסה והידיעה, שמתבררת כמוטעית, שמדינת ישראל שמה לה לאינטרס עליון להגן על אזרחיה. מסתבר שגם הפקרת תושביה היא אופציה.
על התיישנות התפיסה שיישובי ספר זה מרכיב חיובי בבטחון.
כמה מילים על התפיסה הישראלית המסורתית שקוראת להקים יישובים צמודים לגבולות מתוך ראיה אסטרטגית וביטחונית. התפיסה הזאת שהיתה נכונה אולי לימים שלפני הקמת המדינה צריכה בחינה מחדש. יישובים על הגדר ויישובים בשטחי הגדה המערבית, זו שמכונה כבר שנים 'יהודה ושומרון' כדי להטביע במוחנו שהיא חלק ממדינת ישראל, מהווים נטל בטחוני ולא נכס. במקרה הטוב נדרש להגן עליהם עם כוחות צבא גדולים או לפנותם בתקופת מתיחות, ובמקרה הרע תושביהם נטבחים בבתיהם. את סיפור ההתיישבות בשטחי הגדה כולנו מכירים, אך האם ידעתם שגם ממשלת בנט וגם הממשלה הרעה הזו קידמו וממשיכות לקדם גם הקמת יישובים נוספים קטנים ומבודדים על הגבולות? על פי בדיקה שערך העתון כלכליסט נמצאו בחודש יוני האחרן 31 יישובים חדשים המוגדרים ב"עדיפות לאומית" בשלבי תכנון וקידום, ביניהם למשל היישובים חנון ודניאל, הנמצאים בקרבת הגבול עם רצועת עזה; שלח וניצנית, על הגבול עם מצרים; ואסיף/אורחה, מטר ורמת טראמפ, בקרבת הגבול עם סוריה בגולן.
אחריות
לגבי אחריותם של ראשי מערכת הבטחון למחדל הנורא שהביא לרציחתם של אזרחים, גברים נשים וילדים, ולנפילתם של חיילים כה רבים ולחטיפתם של עוד 240 אין בכלל ספק. חלק מראשי הבטחון כבר אמרו בקולם שהם מכירים באחריות זו ואין ספק שהם ישלמו את המחיר המקצועי על כך.
לגבי בנימין נתניהו שהיה בתפקיד הביצועי הבכיר ביותר במדינת ישראל אין ספק שהאחריות נופלת עליו. יש עליו אחריות מיניסטריאלית לכל שורת המחדלים ששהתרחשה במשמרת שלו ואין על זה עוררין. אחריות מיניסטריאלית היא לא דבר של מה בכך. אחריות מיניסטריאלית בהגדרתה היא האחריות של שר בממשלה על כל הנעשה במשרד עליו הוא מופקד, בין אם מדובר במעשיו ובמחדליו שלו עצמו כשר, ובין אם במעשיהם ובמחדליהם של העובדים הכפופים לו, קל וחומר כשמדובר בראש לשרים ובמחדל שהביא לרציחתם של מעל 1400 בני אדם ולחטיפתם של מעל 240. אחריות מיניסטריאלית לא לוקחים ולא מקבלים – היא שם תמיד. היא הביאה בעבר ומביאה עד היום להתפטרות או הדחה של מנהיגות ומנהיגים בישראל ובקרב המדינות הדמוקרטיות גם על דברים קטנים בחשיבותם. יש לה משמעות משפטית. אין עליה עוררין.
לעומת זאת אם יובל הויכוח הציבורי לטענה על חלקו של נתניהו בחיזוק החמאס, הדבר יסיט את הדיון, כי מנהיגים רבים נוספים חשבו בתקופות מסויימות שיש להעביר סיוע כלכלי לרצועת עזה גם במחיר חיזוק החמאס, כולל בנט וגנץ ועוד רבים. אבל עם העובדה שמספר האזרחים שנהרגו במשמרת שלו כראש ממשלה הוא הגדול ביותר מאז השואה אין עוררין. גם הטענות שנתניהו הוזהר לגבי היחלשות ההרתעה של ישראל עקב ההפיכה המשטרית והמחאה האזרחית בעקבותיה לא רלוונטיות ומסיטות את הדיון. גם אם זה נכון במידה מסויימת, היום כבר ברור שהחמאס תיכנן את ההתקפה הנוראית הזו כבר למעלה משנה. לכן הטיעון הזה לא חזק מספיק וייתפס ע"י כת מעריצי ביבי כעוד טענה רל"בית. אבל עם העובדה שלנתניהו, שר הבטחון שלו וכל ממשלתו יש אחריות מיניסטריאלית לפוגרומים אי אפשר להתווכח. קשה לדעת איך ומתי תסתיים החרפה שנקראת תקופת נתניהו כראש ממשלת ישראל. אין ספק שהוא יאחז בקרנות המזבח. אם נצטרך לחכות לממצאיה של ועדת חקירה ממלכתית שתקום לצורך כך ללא ספק הדבר יכול לקחת זמן רב. ועדת אגרנט שחקרה את מחדל מלחמת יום הכיפורים ישבה שנה וחודשיים והמנדט שניתן לה היה לחקור רק את הדרג הביצועי ללא הדרג המיניסטריאלי. רק לחץ ממושך של הרחוב הוא שהביא בזמנו את גולדה להתפטר, אבל נתניהו הוא לא גולדה מאיר. הוא לא דומה לאף מנהיג אחר כי הוא נעדר כל מוסר ונטול שעור קומה. אם לא יקומו מספר חברי כנסת מהקואליציה וייתמכו בהצעת אי אימון קונסרטרוקטיבית להחלפת הממשלה, דבר שהסיכויים לו קטנים מאד, יכולה החלפת נתניהו להתרחש רק בבחירות הבאות. בהכירנו את נחש הצפע ותומכיו, צפויה עוד מלחמה קשה על דעת הקהל כדי שהליכוד בראשות נתניהו יובס בבחירות אלה.
הצפי לעתיד
מבחינת צפי הלחימה ועתיד היישובים בעוטף, כפי שזה נראה היום צה"ל מכתר את עזה רבתי בצפון הרצועה ומנתק אותה ממרכז הרצועה ומדרומה. כאשר מוסיפים על כך את הידיעה שישראל איפשרה לרוב אזרחים בצפון הרצועה לעבור לדרומה, נראה שכיבוש מלא או חלקי של צפון הרצועה ורק באופן זמני הוא היעד של המבצע הנוכחי. יהיה מהלך של הפסקת אש ומשא ומתן להחזרת החטופים שנקווה שלא יהיה מאוחר מדי עבורם. ארה"ב מן הסתם ברגישותה לדעת הקהל בנושא האוכלוסיה האזרחית ברצועה לא תרשה לממשלת ישראל להרחיב את הפעולה דרומה מחשש לפגיעה נוספת באוכלוסיה, וכנראה גם שלא נתניהו ולא גנץ מעוניינים בהרחבה שכזו. את חמאס לא יחסלו, כוחו הצבאי יוחלש, אך כפי שציינתי כבר קודם הנהגת החמאס כבר לקחה את זה בחשבון וכמו עוף החול החמאס ישוב ויעלה. תהיה כנראה איזו הסדרה בינלאומית לגבי פירוז צפון הרצועה ורצועת בטחון סביב הרצועה כולה, אך את הבעיה המהותית לא נפתור כי היא איננה פתירה. רק האוכלוסיה המקומית יכולה להצמיח מתוכה אלטרנטיבה לחמאס, אבל זה לא יקרה, אם מתוך הזדהות לאומנית ודתית עם ערכיה ואם מפחד ממנה. ישראל תמשיך לחיות לצד רצועה רוחשת ואלימה ורק תשפר, אולי, את אמצעי ההגנה לאורך הגבול כלקח מהמחדל האיום של ה-7 באוקטובר. חלק מהקיבוצים בעוטף לא יחזרו לתפקד כי מי ישים נפשו ומשפחתו בכפו וישוב ויאמין למערכת הבטחון שכשלה. חלק מחברי הקיבוצים האלה ייקלטו בקיבוצים באזורים אחרים בארץ וייתכן והממשלה תאפשר לחלק מהם לקום באזורים אחרים מרוחקים יותר מהרצועה. במושבים, בהם החקלאים הם בבחינת עובדים עצמאים שפרנסתם על הגידולים בעוטף ואשר נעזרים בעובדים זרים בעבודות החקלאיות, תהיה כנראה חזרה ליישובים, הצורך הכלכלי יגבר על היצר הקיומי, ואנשים ישכנעו את עצמם להאמין לצה"ל ולממשלה שימשיכו לפזר הבטחות בכלי כיסוי.
סיכום
חמאס התאמנו במשך שנים לאירוע הזה כשהמטרה שלהם היא להוכיח לפלסטינים ולעולם הערבי כולו שישראל היא לא חזקה כפי שהיא מציגה את עצמה, שאפשר לחדור אליה די בקלות, לכבוש בה יישובים ולרצוח ולחטוף הרבה מאד מאזרחיה וכך לטעת בעולם הערבי את התקווה שעם נחישות ולאורך זמן יוכלו להביס אותה. מטרה נוספת היתה לטעת באזרחי ישראל חוסר בטחון גדול.
ולכן זו הצלחה גדולה כל כך עבורם, ואנחנו בחדלוננו להגן על הגבול ועל אזרחינו איפשרנו לנצחון התודעתי הזה להתרחש. והוא כבר לא יימחק מההיסטוריה לא משנה מה נעשה לחמאס.
וזה המחדל הגדול!
אין הפי אנד. סוף הפרק.
כל הזכויות שמורות לרוני ויסמן 2023
כתיבת תגובה