תקציר:
פרק זה של הפודקאסט "מגרש עולמי" הוא השני בסדרה של מספר פרקים בהם ננסה להבין את סין של היום, 2022. בפרק היום נסקור את השינוי שהחל בסין בשנות השבעים של המאה העשרים כאשר החלה להיפתח אל העולם, ונביא את הצהרותיהם של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסינית בהקשר זה. בהמשך הפרק ננתח את החלק הראשון של נאומו של שי ג'ינפינג, מנהיגה של סין מאז שנת 2012, אותו הוא נשא בפני באי ועידת הקונגרס הלאומי ה-19 בשנת 2017. נתחיל ללמוד מתוך דברים אלה מהן שאיפותיה הגיאופוליטיות של סין. בפרקים שיבוא לאחר מכן, ננתח את הצהרותיו של שי ג'ינפינג לגבי עתידה של סין וכן את המעשים של סין בזירות השונות בשנים האחרונות. המטרה הסופית של הסדרה היא לנסות ולהבין באם סין מהווה איום על העולם החופשי.
תוכן הפרק:
שלום וברוכים הבאים. כאן רוני ויסמן ואתם מאזינים ל- "מגרש עולמי".
הפרק הקודם פתח סדרה של מספר פרקים שמטרתה היא לנסות ולהבין את סין של 2022, בעיקר את מטרותיה ארוכות הטווח של סין ואיך היא רואה את מקומה בעולם. זאת בעיקר כדי להגיע למסקנה באם סין מהווה איום על העולם החופשי.
סקרנו בפרק הראשון את ההיסטוריה המודרנית של סין ולמדנו שהמפלגה הקומוניסטית היא זו אשר הקימה את סין, והיא זו ששולטת בה שלטון רודני, תוך רמיסת חופש הפרט על כל היבטיו, אך מתוך אמונה שהיא זו שמביאה תחייה מחודשת לעם הסיני המאוחד.
השתדלנו להכיר את סבך מערכות הממשל העיקריות של סין, אשר המרכיב העיקרי בהן הוא ארגוני המפלגה הקומוניסטית הסינית.
הבנו גם שהמפלגה הקומוניסטית, בהיותה הריבון היחידי בסין, היא זו שבאופן טבעי קובעת את מדיניות החוץ של סין.
בפרק היום נסקור את השינוי שהחל בסין בשנות השבעים של המאה העשרים כאשר החלה להיפתח אל העולם, ונביא את הצהרותיהם של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסינית בהקשר זה.
בהמשך הפרק ננתח את החלק הראשון של נאומו של שי ג'ינפינג, מנהיגה של סין מאז שנת 2012, אותו הוא נשא בפני באי ועידת הקונגרס הלאומי ה-19 בשנת 2017. כפי שציינתי בפרק הקודם, הקונגרס הלאומי העממי של המפלגה הקומוניסטית הוא הגוף המחוקק של סין, והוא מתכנס אחת לחמש שנים. לכן חשיבותו הרבה וחשיבות הנאמר בו.
בחלק זה של הנאום, מנה שי ג'ינפינג את הישגיו בחמש השנים הראשונות לשלטונו על המפלגה ועל המדינה. מתוך דברים אלה נוכל להתחיל וללמוד מהן שאיפותיה הגיאופוליטיות של סין.
בפרק הבא, אגב, נמשיך וננתח את נאומו זה של שי ונאומים אחרים העוסקים בכוונותיה של סין לעתיד. בפרק שלאחר מכן נסקור את מעשיה בפועל של סין בזירות השונות בשנים האחרונות – בכלכלה, במדיניות, בהתחמשות וגם בעזרה לעולם השלישי, ונעמת אותם עם הצהרות הכוונות של שי ג'ינפינג. מכל זה ננסה להגיע אל האמת לגבי השאיפות של שי וסין בזירה העולמית ולהבין אם סין מהווה סכנה לעולם החופשי.
אז בואו נתחיל!
__________________
בדלנות מהעולם, מהמדינות והעמים הסובבים את סין, איפיינה את מנהיגי סין כבר מהעת הקדומה, בה שלטו בסין שושלות של קיסרים.
מעולם לא היה אף לא שליט אחד בסין שטען שארצו זקוקה לאיזשהו משאב, או איזושהי סחורה ממדינה זרה. חריגה אחת יוצאת דופן היתה בימי שושלת Quing, אז היה רצון ללמוד את החידושים של האסטרונומים והמתמטיקאים חברי הכנסיה הנוצרית, אך גם זה רק בכמויות מדודות.
לגבי המסחר שניהלה סין בכל זאת עם עמים זרים, טענו הקיסרים הסינים שהוא לא נעשה מתוך צורך פנימי של סין, אלא אך ורק מתוך רצון טוב של הסינים כלפי העולם.
בעת החדשה, מאו צה-טונג, המנהיג הקומוניסטי שהיה ממקימי סין המודרנית ומנהיגה הנערץ, דגל בעיקרון שאל לסין להיות תלויה במדינות זרות, אפילו במחיר של עוני כבד ובידוד בינלאומי. מצד שני, הוא דגל בשיתוף פעולה עם כל מדינה שתכבד את סין הקומוניסטית וריבונותה, אך לא היו רבות כאלה בתקופתו.
___________
היוזמה לשיתוף פעולה והיפתחות אל המערב החלה בשנות השבעים של המאה העשרים אך לא ביוזמת סין, אלא ביוזמת ארצות הברית.
קודם לכן, בשנת 1949, עת הוקמה סין הקומוניסטית בעקבות מלחמת האזרחים בסין, לא הכירה בה ארצות הברית. במקום זאת, ראתה אמריקה את טאיוואן, שאליה גלו חברי ותומכי המפלגה הלאומית הסינית, בראשותו של מנהיגם צ'אנג קאי שק, כמייצגת הרשמית של סין. בהשפעת ארצות הברית תפסה אז טאיוואן הקטנה את המושב השמור לסין בין חמש החברות הקבועות במועצת הבטחון של ארגון האומות המאוחדות.
החרם על סין הקומוניסטית נשבר בשנת 1971, בעקבות הכרה אצל נשיא ארצות הברית דאז, ריצ'ארד ניקסון, ובקרב יועציו המדיניים, בעיקר מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, שזהו אינטרס עליון של ארצות הברית לשתף פעולה עם סין העממית, ככוח בולם כנגד הגדלת השפעתה של ברית המועצות. ברית המועצות הסובייטית היתה באותם ימים יריבתה הגדולה ביותר של אמריקה ומדינות המערב, ואף של סין.
קיסינג'ר ביקר בחשאי בסין כדי להכשיר את הדרך לחימום היחסים, ובפברואר 1972 ביקר ניקסון בסין ונפגש עם מאו צה-טונג, מנהיג המדינה והמפלגה הקומוניסטית הסינית. שורה של הבנות סוכמו אז ונוסחו בנייר הידוע בשם "מזכר שנחאי", Shanghai Communiqué, עליו חתמו ניקסון ומאו.
בעקבות זאת הוזזה טאיוואן ממושב סין באו"ם, ואת מקומה תפסה הרפובליקה העממית של סין, היא סין הקומוניסטית.
שבע שנים מאוחר יותר, בראשון בינואר 1979, הפך נשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, את ההכרה בסין הקומוניסטית כמייצגת העם הסיני לרשמית, והפסיק את הכרתה של ארה"ב בטאיוואן, שותפתה לשעבר. כך עברה ארצות הברית למדיניות שכונתה בשם "סין אחת", במסגרתה ישנה הכרה שבבוא היום תאוחד טאיוואן עם סין אולם אך ורק בדרכי שלום.
בהערת שוליים נאמר, שההכרה בסין והפסקת ההכרה בטאיוואן היתה מעשה טהור של מה שמכונה בעגה הדיפלומטית "רילפוליטיק", כלומר מונעת משיקולים מעשיים בלבד תוך התעלמות מערכים ואידאלים, מתוך רצון לתמוך במאמצים לבלימת ברית המועצות. זאת למרות שהיו הסכמי הגנה קודמים בין ארה"ב לטאיוואן.
בעקבות ארצות הברית ניתקו עוד 240 מדינות את יחסיהן הרשמיים עם טאיוואן. טאיוואן אגב היא ישות מדינית שאף פעם לא הכריזה על עצמה רשמית כמדינה, זאת מחשש מתגובת סין. סין רואה בטאיוואן חלק מהטריטוריה שלה ואיימה מאז הקמתה, שאם טאיוואן תכריז על עצמה כמדינה עצמאית, סין תכריז עליה מלחמה ותספח אותה בכוח. לכן, מעמדה של טאיוואן בעולם מאד עדין, זאת למרות שהיא ישות דמוקרטית החל משנות השמונים של המאה שעברה. כיום, רק 15 מדינות מקיימות יחסים רשמיים עם טאיוואן.
בקונגרס האמריקאי לא אימצו בלב שלם את החלטות הנשיאים שלהם, ולכן, כדי לחשק אותם ואת הנשיאים לעתיד, חוּקַק באותה שנה, 1979, "חוק היחסים עם טאיוואן", Taiwan Relations Act, אשר מגדיר מסגרת חוקית להמשך קשרי ארצות הברית וטאיוואן, ואשר מחייב את הממשל האמריקאי לספק לטאיוואן נשק. החוק הזה, אבל, לא הגדיר רשמית מדיניות שונה מאשר "סין אחת".
___________
המנהיג הסיני הראשון שהאמין באמת בכל נפשו ומאודו שיש לסין אינטרס עליון בשבירת המסורת של בידוד מהעולם, ואף נקט יוזמות בתחום הזה היה דֶאנג שיַאופינג, הרפורמטור הסיני הגדול ביותר, מנהיגה בפועל של סין משנת 1976, סמוך למועד מותו של מאו, ועד 1997. אמנם שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לסין החל לפני זמנו של דאנג כמוביל דרכה של סין, אולם דאנג דאג להפיח בו רוח חיים ולשמר אותו.
דאנג דחף את סין הקומוניסטית להיפתח אל העולם עוד, לאמץ כלכלת שוק בניגוד לדרכה הרעיונית של המפלגה הקומוניסטית דאז, ובזכותו סין נמצאת היכן שהיא כיום, ללא ספק מעצמה עולמית כלכלית, ואף בדרך להיות מעצמה צבאית.
בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים דיבר דאנג גלויות על מצבה העגום של סין מבחינה כלכלית, ועל הצורך שלה ללמוד מאחרים כדי לחזור ולהיות מדינה מפותחת המבטיחה את כל מחסורם של תושביה.
נוסף על כך, סין של אותה תקופה חששה מאד משאיפות ההתפשטות של שכנתה מצפון, היא ברית המועצות, אף אל פי ששתי מדינות אלה חַלקו לכאורה את אותה תורה קומוניסטית. דאנג ראה צורך ליצור איחוד עם מדינות אחרות בדרום מזרח אסיה כדי לבנות גוש חוסם כנגד הדוב הרוסי. כמו כן, שאף להעמיק את שיתוף הפעולה עם ארצות-הברית, מתוך ראייה שיש לשתי המדינות צורך אסטרטגי משותף, לבלום את ברית המועצות.
דאנג טען שכדי שסין תצליח להשתקם, היא צריכה לפתח את החקלאות, התעשייה, המדע והטכנולוגיה שלה, וגם את כוח ההגנה שלה. לשם כך, אמר, סין חייבת שתהיה לה תקופה של לפחות עשרים שנה ללא מלחמות. החשש של דאנג היה שברית המועצות מתכננת מלחמה כנגד סין. לכן הוא העריך שאחד האמצעים החשובים עבור סין כדי למנוע מברית המועצות ליזום מלחמה כזאת, הוא יצירת שיתוף פעולה עם אמריקה.
אך דאנג לא הסתיר שאיננו מעוניין בחתימת ברית רשמית עם ארצות הברית. לסין יש מסורת של הימנעות מהסכמי הגנה רשמיים, במיוחד עם מעצמות. דאנג גם ידע שגם מצידה של ארה"ב הסכם רשמי איננו אפשרי, עקב עמדתה להמשיך ולתמוך בטאיוואן, כולל במתן כלי נשק, עמדה המנוגדת לגמרי לעמדתה של סין.
דאנג הסתפק לכן בהסכמות לא רשמיות עם ארה"ב, מתוך ראיה פרקטית, שהצורך האסטרטגי המשותף של ארה"ב ושל סין ימשיך ויפרה הבנות אלה. סין איננה פוחדת מברית המועצות, כך צוטט דאנג, אבל היא זקוקה לארה"ב כדי להרתיע את זו וכדי ליצור לסין סביבה שקטה לפיתוח עצמי.
כמובן שהאמריקאים לא פראיירים, ולמרות שכל האינטרסים של סין הוצגו בגלוי, שאפו גם הם מצידם לשיתוף פעולה עם סין, כדי לבלום את שאיפות ההתפשטות של ברית המועצות בדרום מזרח אסיה. התאים לארצות הברית סוג של שיתוף פעולה עמום, בו היא נותנת לסין גיבוי עקרוני, ללא חתימה על הסכמי הגנה רשמיים.
עמדתו של דאנג ושל סין נשארה עקבית גם אל תוך שנות השמונים. בשנת 1982 נחתם מזכר הבנות שלישי בין אמריקה לסין. הזכרתי מקודם את המזכר הראשון, מזכר שנחאי, אשר נחתם בין ניקסון ומאו בשנת 1972. היה גם מזכר שני. זה נחתם בתקופתו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר והגדיר את נירמול היחסים בין המדינות.
המזכר השלישי בא לרענן את העקרונות של כל מדינה, ברקע ההסכמות בין ארה"ב לסין: סין הדגישה את עמדתה שטאיוואן היא נושא פנימי שלה, ושאין לאף מדינה אחרת תפקיד חוקי כלשהו בסוגיה זאת. ארה"ב חזרה והצהירה שפתרון לַסוגיה צריך להיעשות בדרכי שלום. המזכר כלל גם הצהרה לגבי מכירת נשק לטאיוואן, אך בנוסח עדין: "ארצות הברית לא תחמש את טאיוואן בכמות ובאיכות העולה על מה שסיפקה עד היום, ותשאף להקטין את מכירת הנשק באופן הדרגתי לקראת פתרון מוסכם."
העובדה שדאנג הסכים להצהרות כאלה במזכר המעודכן, גם שהיו מעורפלות למדי, מלמדות עד כמה היו חשובים לו היחסים עם ארצות הברית לנוכח האיום הסובייטי על סין. ההסכמות עם ארצות הברית נתנו לסין לפחות עשר שנים של שקט כדי לפתח את הכלכלה וכוחה הצבאי עד שתגיע למעמד עצמאי במגרש העולמי.
חוסר ההסכמה לגבי טאיוואן נשאר כעננה כבדה הממשיכה לרחף מעל היחסים של סין עם ארה"ב ושאר העולם החופשי.
ניתן ללמוד עוד על השקפותיו של דאנג והמפלגה הקומוניסטית ברקע ההסכם עם ארה"ב מתוך דברים שנאמרו בועידת הקונגרס הלאומי השנים-עשר של המפלגה הקומוניסטית הסינית בשנת 1982. דאנג, בנאומו לבאי הקונגרס הכריז על כך "שסין עומדת ברשות עצמה" וש"סין לעולם אינה חוברת לכל מעצמה גדולה או קבוצה של מעצמות ולעולם אינה נכנעת ללחצים בינלאומיים."
חשוב היה לו להראות לחברי המפלגה הבכירים שהמזכר שנחתם עם ארה"ב איננו מחייב את סין לדבר.
והנה עוד דברים שנאמרו באותה ועידה, אשר מעידים על הפילוסופיה המדינית של סין, שחלקם נשארו רלוונטיים עד היום: "הכוחות העיקריים אשר מסכנים את השלום העולמי הם האימפריאליזם", (כלומר רצון ההתפשטות של מעצמות), "הקולוניאליזם, (כלומר הרצון לשלוט ולנצל מדינות עולם שלישי), "והרצון להגמוניה" (כלומר השאיפה של המעצמות לכפות את האידאלים והאינטרסים שלהם על שאר מדינות העולם).
סין של אותם ימים עדיין לא ראתה את עצמה כמעצמה, ולכן טענה שאינה נוהגת בשלוש הדרכים הנֵלוזות האלה. למעשה ראתה סין את עצמה כבעלת מעמד ייחודי, כמדינה הנייטרלית הגדולה ביותר, אשר ניצבת מוסרית מעל אותן יריבויות בין-מעצמתיות.
היא גם ראתה תפקיד מוסרי בלחבור אל מדינות העולם השלישי, מתוך אמונה שרק כך יקבלו אלה את הכוח הדרוש להם כדי להתרומם, עד שלא יהיו עוד חלק מאותו עולם שלישי. כך לפחות על פי ההצהרות הרשמיות.
אולם סין התבוננה אז בעיקר אל הבעיות הפנימיות שלה. העוני בה היה חמור. רק שליש מאוכלוסייתה זכתה לחינוך יסודי. אחוז בוגרי האוניברסיטאות בה היה 0.9, כן, 0.9 אחוז, נכון לשנת 1982.
הרפורמות וההיפתחות לעולם שיזם דאנג שיאופינג נועדו להילחם במצב העגום הזה של סין. הוא ובעלי התפקידים שמינה סביבו החלו בתהליכים של כלכלת שוק, הפחתת הריכוזיות הממשלתית/מפלגתית, והתרת יחסי מסחר והשקעות עם מדינות זרות.
שום תהליך לא היה מוגדר עד הסוף. מה שהדריך את דאנג מתבטא באמירה מפורסמת שלו: "נחצה את הנהר תוך שאנו חשים את האבנים." כלומר, המטרה ברורה, את האמצעים נברור על פי מה שעובד.
המפלגה הקומוניסטית בהשפעת דאנג הראתה גם רצון לנטוש את הפילוסופיה המדינית הסינית בת מאות השנים לפיה סין צריכה לספק בעצמה את כל צרכיה. סין הצטרפה לבנק העולמי ולקרן המטבע הבינלאומית, והלוואות זרות החלו לזרום אליה.
ההיפתחות למערב ולסחר העולמי המשיכה גם לאחר תקופתו של דאנג. בתחילת שנות האלפיים, בתקופת כהונתו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, דחפה אמריקה לצירופה של סין לארגון הסחר העולמי. חלק מזה היה מתוך אמונה, שככל שסין תצורף ליותר ארגונים בינלאומיים כך יילכו הכוחות הליברליים בתוכה ויתחזקו, ייווצר בה מעמד ביניים חזק, ויווצר לחץ על השלטון בה להעביר רפורמות להאצת הדמוקרטיה והליברליזם. אולם נדבך משמעותי אחר שדחף לצירופה של סין, היה הלחץ החזק של הארגונים העסקיים והתעשייתיים בארצות הברית, שניהלו שתדלנות אינטנסיבית רצופה בהשקעות ענק, כדי ליצור לעצמם הזדמנויות בשוק הסיני. ואכן בשנת 2001 צורפה סין לארגון הסחר העולמי.
סין מצידה נדרשה כחלק מהתנאים לַהצטרפות, לבצע מספר נוסף של רפורמות כלכליות בתוכה. ראש הממשלה דאז, זוּ רונגז'י, לקח סיכונים גדולים מבחינת מפלגתו, ליצירת חוסר שקט פנימי, כאשר סגר אלפי חברות ממשלתיות, גרם לפיטורי מיליוני עובדים סינים, ופתח את השוק הסיני עוד לתחרות עם חברות בינלאומיות. זאת כיוון שראה את היתרונות עבור סין בחברות בארגון הסחר העולמי.
בארצות הברית, אגב, פיזרו הבטחות שצירוף סין לארגון הסחר העולמי, יביא מאות מיליונים של לקוחות חדשים למוצרים אמריקאיים, מה שיגדיל את הייצוא האמריקאי ויצור מיליונים של משרות חדשות. בפועל, אנחנו יודעים היום, התחזקה מגימה הפוכה: הוקמו אלפי מפעלי ייצור בסין אשר הוזילו את הייצור עבור חברות אמריקאיות ומערביות, והיבוא של סחורות סיניות זולות הלך ועלה. מפעלים בארצות הברית ובעוד מדינות במערב נסגרו, תוך גרימת איבוד של מיליוני מקומות עבודה. אמנם גם הייצוא לסין עלה עם השנים, אך לא באותה מידה כמו היבוא ממנה. במאמר מוסגר נאמר, שאלה הן בין המגימות שתרמו לבחירתו של דונאלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית מאוחר יותר, בשנת 2017, ולפתיחת מלחמות הסחר שלו עם סין. אבל על כך בפרק נפרד שיעסוק ביחסי ארה"ב וסין.
_________________
נחזור לסין. באופן טבעי, אותן שנים של התפתחות כלכלית מהירה הביאו לעליית כוחה המדיני של סין הקומוניסטית בעולם. סין הרשמית דאגה להרגיע קולות מודאגים מבחוץ בהצהרה שסין שואפת שעליית מעמדה תהיה בדרכי שלום, Peaceful Rise.
אולם עליית כוחה ומעמדה של סין הביאו גם להתגברות של קולות לאומניים ומיליטנטים בתוך סין, גם בקרב המפלגה הקומוניסטית השלטת וגם בקרב העם הסיני. החל משנת 2009 החלו להופיע מאמרים וספרים בסין, המבטאים תחושות של גאווה לאומית, ועימה נטיות לאומניות מיליטנטיות יותר מן הקו הרשמי של המפלגה הקומוניסטית השלטת בסין.
אלו לא נכתבו על ידי דגי רקק, אלא על ידי אנשי אקדמיה סיניים, ונושאי משרה בכירים בדימוס, בצבא או במפלגה.
הקו העיקרי שהובע במאמרים ובספרים אלה הוא שהמערב ובראשו ארצות הברית אינו חזק כפי שהיה, ושגורמים בתוכו טרם התעוררו לראות את השינוי המתחולל, כלומר את שינוי מאזן הכוחות לטובתה של סין. לכן, על סין לשנות את דרך החשיבה שלה, לזנוח את התפיסה של צמיחה הדרגתית, לשקם את החזון ההיסטורי שלה ולהציב לעצמה "מטרות על".
סין, נאמר שם בין השאר, לאחר 30 שנה של צמיחה, נמצאת בעמדה של כוח, של עצמאות מספקת, ושהמוני צעיריה חשים שהגיע רגע ההזדמנות שלה.
בְּספר שנכתב בשנת 2010 על-ידי גנרל לשעבר בצבא העממי של סין בשם ליוּ מינגפוּ, מוגדרת "מטרת על" שכזאת: "להיעשות מספר אחד בעולם ולהחזיר את תהילת העבר של סין, תוך כדי הזזת ארצות הברית ממעמדה המוביל."
"עליית כוחה של סין תביא לעידן זהב חדש של שגשוג עולמי, בו המוצרים, התרבות והערכים הסיניים יקבעו סטנדרטים חדשים בעולם. המנהיגות של סין תהיה נבונה יותר ומעודנת יותר מזו של ארצות הברית, כיוון שסין אינה שואפת להגמוניה עולמית אלא רק רוצה להיות ראשונה בין שווים."
למרות שכל שנכתב באותם ספרים ומאמרים לא ביטא את דעתה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית הסינית באותה תקופה, אין ספק שבְּמְדינה בה לא מפורסם דבר ללא אישור הצנזורה של המפלגה, היתה כוונה מאחורי התרת הפרסום של הדעות הללו.
חשוב להבין שאלו דעות אותנטיות. לא ניתן לדעת מה אחוז התומכים בדעות הללו בקרב אוכלוסיית סין, אבל כנראה שהמפלגה הקומוניסטית לא יכולה היתה וכנראה גם לא רצתה להתעלם מהם.
היו אבל גם דעות הפוכות בצבור הסיני. בעתונות וברשתות החברתיות הובעה הסתייגות כלפי הדיעות הללו. נטען שם שהדעות הלאומניות האלה אינן משקפות את הלך הרוח של רוב הציבור הסיני ושהן גובלות בחוסר-אחריות.
גם הממשל הסיני הרשמי הרגיש צורך לנקוט עמדה כנגד הדעות הללו. במאמר שנכתב בדצמבר 2010 על ידי היועץ הבכיר ביותר בממשל הסיני למדיניות חוץ, דאי בינגואו (Dai Bingguo), כתב דאי שסין מתמידה בדרך של צמיחה בדרכי שלום.
בהמשך הפרק, ננסה להבין לאן מכוונת סין של היום בהובלתו של שי ג'ינפינג, האם להמשך הצמיחה ההדרגתית בדרכי שלום, או יותר בכיוון של הפיכתה של סין למובילה מספר אחת בעולם תוך דחיקתה של ארצות הברית.
____________
שי ג'ינפינג מונה למזכיר המפלגה הקומוניסטית הסינית בשנת 2012. הוא מונה לנשיא המדינה של סין מיד אחר כך בשנת 2013. שי הוא גם יושב ראש הועדה הצבאית המרכזית, כלומר המפקד הבכיר ביותר של הצבא העממי של סין. מתוקף תפקידו כמזכיר המפלגה הוא גם יושב בועדה הקבועה של הפולטיביורו, אותו גוף מפלגתי אשר מנהל בפועל את סין.
שי, אם כך, נהנה ממעמד חזק ביותר במפלגה הקומוניסטית ובסין. אבל שי חותר לקבלת מעמד מורם ייחודי, לו זכו רק שניים מנהיגים עד היום: מאו צה-טונג, ממקימי המפלגה הקומוניסטית ומנהיגה המוערץ של סין העממית בשנותיה הראשונות, ודאנג שיאופינג, הרפורמטור הגדול, שהזכרתי אותו רבות בפרק זה.
כחלק מהחתירה למעמד זה, נבנה מערך רעיוני המוגדר כ"חשיבתו, או משנתו של שי ג'ינפינג". זהו אוסף של כתבים ונאומים שלו, וכן אוסף ציטוטים שלו, אשר נלמדים בבתי-ספר, באוניברסיטאות, ודרך אתר אינטרנט מיוחד. משנתו של שי ג'ינפינג מעוגנת באופן רשמי בחוקה של המפלגה הקומוניסטית, לא פחות.
נוסף על כך, שי הביא לשינוי החוקה של המפלגה הקומוניסטית במרץ 2018, כך שלא תהיה יותר מגבלה על תקופת כהונתו של נשיא. לפני כן, לא יכול היה נשיא לכהן יותר משתי קדנציות רצופות. שינוי זה נועד להכשיר את הדרך להיבחרותו של שי ג'ינפינג, לקדנציה שלישית ואף מעבר לכך. כפי שציינתי בפרק הקודם, תפקיד נשיא סין הוא יותר ייצוגי מאשר מעשי, אך יש לו משמעות כלפי העולם החיצון, ושי שואף לאחוז בכל שלושת התפקידים שלו עוד שנים ארוכות. בשני התפקידים המפלגתיים שהוא אוחז אין מגבלה רשמית של מספר קדנציות, ושי כנראה מאמין שיהיה בכוחו לזכות שם בהארכת כהונותיו.
משום כוחו הרב, כדי להבין את הלכי הרוח במפלגה הקומוניסטית ובסין, יש חשיבות להקשיב ולנתח את מה שאמר ואומר שי ג'ינפינג בנאומיו, בעיקר בכנסים רשמיים של המפלגה הקומוניסטית. הרבה מאד ניתן ללמוד מהצהרות של מנהיגים, בעיקר אל מול צמרת השלטון שלהם, כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה בדיעבד.
אחד הנאומים החשובים ביותר להבנת האסטרטגיה והיעדים של שי ג'ינפינג ואיתו המפלגה הסינית כולה, הוא זה שניתן על-ידי שי כדוח עבודה אל מול באי הקונגרס הלאומי התשעה-עשר של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ב-18 באוקטובר 2017. כפי שכבר הזכרתי, זהו הכינוס החשוב ביותר של המפלגה הקומוניסטית, והוא נערך אחת לחמש שנים. הקונגרס ב-2017 היה כחמש שנים לאחר ששי נכנס לתפקידיו, ובנאום הזה הוא סיכם אותן חמש שנים ראשונות שלו בשלטון, וכן הציב יעדים לחמש השנים הבאות. לנו, ברטרוספקטיבה של חמש שנים שחלפו מאז, הוא יאפשר לעמת את מה שנאמר שם עם המעשים שנעשו בפועל באותן חמש שנים.
המסרים בנאומו זה של שי וגם באחרים, נוגעים גם לנושאים פנימיים של סין, כגון צמיחת הכלכלה שלה, וגם בנושאים של מדיניות חוץ.
בפרק זה ניגע בחלקו הראשון של הנאום, העוסק במטרות שהושגו לדעתו של שִי. בפרק הבא ננתח את חלקו השני של הנאום, שעסק בחזונו לחמש השנים שלפניו.
שי מתחיל בהדגשת שתי מטרות העל שהיו נר לרגליו:
אחת: הצלחה חד-משמעית בבניית חברה משגשגת, אך משגשגת באופן מתון, כשהמילה "מתינות" מרמזת על חוסר-עידוד של עושר גדול מדי והבדלי הכנסה גדולים מדי,
ושתיים: חתירה להצלחה גדולה של "הסוציאליזם בעל המאפיינים הסיניים", אותן מילים מכובסות שמאפשרות למפלגה הסינית להמשיך לכאורה להיות סוציאליסטית וקומוניסטית ועדיין לאפשר מידה רבה של התנהלות של שוק חופשי, לפחות במסחר.
שי מזכיר לשומעיו שהשאיפה הבסיסית והמקורית של הקומוניסטים הסיניים היתה והינה לתור אחר אושר, באלף, עבור העם הסיני, ותחיה מחודשת של האומה הסינית, זהו "החלום הגדול".
הוא מדגיש לחבריו במפלגה שבמוקד מאמציהם צריכה תמיד להישאר השאיפה להיטיב את חייהם של בני העם הסיני, בד בבד עם מטרת העל של תחייה לאומית. הוא מפציר בשומעיו חברי המפלגה להיות מחוברים לעמם.
אלה לא מלות סרק, אלא מטרות העל האמיתיות של שי ג'ינפינג. בהמשך נראה איזה תוכן הוא יוצק לתוך יעדים אלה, כאמור כפי שנאמר לפני חמש שנים.
לאחר ההכרזה על מטרות העל של המפלגה הקומוניסטית הסינית, שי עובר לסיכום הפעולות וההישגים שנעשו להשקפתו בחמש השנים שחלפו בין 2012 לבין 2017, לפני שיעבור לפירוט היעדים לעתיד. ואילו הם ההישגים על פי שי:
אחד: צעדים גדולים בפיתוח הכלכלי. קצב הצמיחה היה בינוני-גבוה, בהופכו את סין למובילה בקרב המדינות הגדולות. סין שימרה את מקומה כמדינה השניה בגודלה מבחינה כלכלית, ותרמה יותר מ-30 אחוז מהצמיחה הגלובלית. העיור של האוכלוסיה, האורבניזציה, המשיכה לגדול, ויותר מ-80 מיליון בני אדם עברו מהכפר אל העיר והפכו תושבי קבע בערים. בהערת אגב אני אומר, יש לשים לב שזו אחת מהמטרות החשובות של ההנהגה הסינית, המעבר מחקלאות כפרית לתעשיה עירונית, תהליך שעדיין לא הושלם לטעמם.
ושי ממשיך: הכלכלה הסינית התקדמה להיות מבוססת חדשנות, מדע וטכנולוגיה. הדוגמאות שהוא מונה מעניינות: שיגור של מעבדת חלל, פיתוח של צוללת מאויישת למים-עמוקים, פיתוח של טלסקופ חלל בעל העדשה בקוטר של 500 מטרים, שיגור של לוויין למציאת חומר אפל, שיגור של לויין למחקר בתחום הפיזיקה הקוונטית, והטיסה הראשונה של מטוס הענק C919. ואז הוא ממשיך ומונה כהישג טכנולוגי את אחד הנושאים הטעונים ביותר מבחינה גיאופוליטית: התקדמות הבניה של איים וריפים בים סין הדרומי. הריבונות על שטחים ימיים, ועל איים וריפים בים סין הדרומי הינה סוגייה במחלוקת רבת שנים בין סין, ווייטנאם, הפיליפינים, מלזיה, ברוּנֵיי וטאיוואן, ואחת הסיבות למתיחות בין סין לארה"ב.
הישג מספר שניים: העמקת הרפורמות הפנימיות בסין, האצת המודרניזציה בתוך סין, ושיפור הממשל. זה שְשִי מונה את זה כה גבוה ברשימת ההישגים מראה עד כמה שי רואה חשיבות בהמשך תנופת הרפורמות שהחל בהם דאנג ג'יאופינג, או לפחות לשדר שיש עדיין רצון מלא במפלגה הקומוניסטית להמשיך עם רפורמות במלוא התנופה.
הישג מספר שלוש על פי שי: בצוע צעדים משמעותיים בפיתוח הדמוקרטיה ושלטון החוק. טוב פה אין לנו אלא לגחך לעצמנו, ובצדק. ואכן, כששי מפרט מעט יותר למה הוא מתכוון, רואים מיד שהוא שם דגש על שיפורים בשלטון החוק, שוויון לכאורה בפני החוק, והגברת הפיקוח על המנגנון השולט, שלא ברור עד כמה באמת שופר. יש פה בדבריו ערבוב החוזר מספר פעמים של המלים חוק, שלטון, סוציאליזם, פיקוח, עד כדי סיסמאות נבובות שאין בינן לבין דמוקרטיה מאום. נמשיך.
הישג מספר ארבע היה על פי שי ג'ינפינג קידום משמעותי של החזית הרעיונית והחזית התרבותית. בשיפור החזית הרעיונית שי מונה את הגברת ההבנה של העם הסיני לחשיבות המארקסיזם, מה שמרמז על חינוך מגיל צעיר ושטיפת מוח דרך המדיה והאינטרנט למקומה המשמעותי של המפלגה הקומוניסטית להצלחה של סין, מהלכים ששופרו מנקודת מבטו של שי. מן הסתם, שי מרמז גם על "משנתו של שי ג'ינפינג" שהזכרתי קודם, ואשר נלמדת אף היא כתורה מסיני.
שי מזכיר גם שיפור החזית הרעיונית במישור הבינלאומי: ההשפעה של תרבות סין על העולם התחזקה באופן משמעותי. הכוונה כנראה בעיקר לתוכניות שהוקמו באוניברסיטאות רבות בעולם ללימוד סין והשפה הסינית, כדי לקרב את העולם המערבי אל התרבות הסינית. יש במערב הרואים במהלך זה מזימה מיסיונרית, ולכן עם השנים נסגרו הרבה תכניות כאלה, אם בגלל התנגדויות, אם מחוסר עניין מספיק.
הישג מספר חמש, שי אומר: "שיפרנו באופן מתמיד את רמת החיים." הוא טוען שנעשתה התקדמות משמעותית במלחמה בעוני: יותר מ-60 מיליון בני אדם התרוממו מעל סף העוני, כשרמת העוני באחוזים יורדת מ-10.2 לארבעה אחוז. התעסוקה רשמה עליה קבועה, עם 13 מיליון משרות עירוניות חדשות מדי שנה, שימו לב שוב לדגש על הרחבת העיור. שי טוען שהוקמו מערכות הגנה סוציאלית ברחבי הערים והכפרים של סין, ששופרה מערכת החינוך וכן מערכת הבריאות.
ההישג מספר שש שְשִי ג'ינפינג מונה בפני ראשי המפלגה הקומוניסטית, הוא ההתקדמות הראויה לציון לטעמו בכל הקשור לסביבה, לאקולוגיה. הוא טוען שהמפלגה והמדינה כולה הפכו להיות מכוונות פיתוח ירוק, ושפסקה הנטיה להתעלם משיקולים של הגנה על הסביבה. שי מסכם פעילות רבה שנעשתה לדעתו בנושאים אלה: מאמצים לשימור משאבים, לחסכון באנרגיה, להגדלת שטחי יערות, ולהקמת פארקים לאומיים. אכן, מהבחינה הזאת מעודד לראות שראש המפלגה השלטת בסין הוביל וממשיך להוביל את סין לתהליכים להגנת הסביבה. בנאומו, שי המשיך והתגאה בכך שסין הפכה לשותף חשוב במאמצים הבינלאומיים למלחמה בשינויי האקלים, בתרומתה ואף בהפיכתה לנושאת הדגל של המאמץ העולמי ליצירת ציוויליזציה אקולוגית, כלשונו.
עד פה היה נחמד. מכאן מתחילה רשימה של הישגים לכאורה של סין בין השנים 2012 ל-2017 שמעלים אי-נוחות אצל שומע מהעולם המערבי החופשי, כמונו.
הישג מספר שבע ששי מונה הוא חיזוק וריענון הצבא הסיני. שי אומר: "מתוך החזון של החלום הסיני, כלומר התחייה הלאומית הסינית, ועם ההשקפה שיש לבנות צבא עוצמתי, פיתחנו בנסיבות החדשות אסטרטגיה עבור הצבא שמטרתה מודרניזציה של הכוחות המזויינים." סוף ציטוט. שי מזכיר גם את הועידה שערך עם ראשי הצבא בשנת 2014 תחת השם "כינוס גוּטיאן", שם שמתכתב עם כינוס גוטיאן הראשון, שנערך בשנת 1929 בימיו של מאו צה-טונג, 20 שנה לפני שהוקמה הרפובליקה העממית של סין, ואשר נועדה לחזק את הקשר של הצבא למפלגה.
בניגוד גמור למה שנחשב לבלתי חוקי ובלתי נכון במדינות דמוקרטיות, כלומר פוליטיזציה של הצבא, שי ג'ינפינג ביצע מהלכים להכפפתו המוחלטת של צבא סין למפלגה הקומוניסטית, ובנאומו הוא מתגאה בהישג זה. שי הביע לא אחת את אמונתו שאחת הסיבות לנפילתה והתפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991 היתה הפיכתו של הצבא הסובייטי לצבא של המדינה וניתוקו מן המפלגה הקומוניסטית הרוסית.
אך שי מתגאה גם במהלכים שנעשו בתקופת כהונתו הראשונה להפיכת הצבא לקטן ויעיל יותר לדעתו.
ההישג השמיני שמונה שי ג'ינפינג הוא מה שהוא מכנה "ההתקדמות הטריה בעבודה הקשורה להונג-קונג, מאקאו וטאיוואן. זכרו, פה מדובר עדיין על התקופה שבין 2012 ל-2017, לפני המהלכים שנעשו בשלוש השנים האחרונות בהונג-קונג, עליהם נדבר בפרקים הבאים.
שי מציין פה עדיין כהישג את העובדה שסין מימשה באופן מלא ובאמונה שלמה את העיקרון של "מדינה אחת, שתי שיטות". העיקרון הזה הוסכם בין בריטניה של מרגרט תאצ'ר לבין סין של דאנג שיאופינג בשנות השמונים של המאה העשרים, לקראת החזרתה של הונג-קונג לשליטתה הריבונית של סין בשנת 1997. הונג-קונג היא מושבה סינית במקור, אשר הוחכרה לבריטניה בשנת 1841 לתקופה של 156 שנים, כסוג של תשלום. בשנות השמונים הבריטים לחצו, והסינים קיבלו את העיקרון הזה של "מדינה אחת, שתי שיטות", שמשמעותו העיקרית היתה שלמשך חמישים שנה מיום החזרתה של הונג-קונג לידי סין העממית, כלומר עד 2047, תמשכנה לפעול בהונג-קונג מערכת חוק ומערכת כלכלית נפרדות מזו של סין היבשתית. הונג-קונג תמשיך עם כלכלה קפיטליסטית ומערכת חוק הנובעת מהשיטה הדמוקרטית. וזה משמעו של המושג "מדינה אחת" כלומר סין, ו"שתי שיטות", כלומר השיטה הסוציאליסטית-סלאש-קומוניסטית בסין היבשתית, והשיטה הקפטיליסטית בהונג-קונג. מאוחר יותר אומץ העיקרון גם לגבי החזרת מאקאו מידי פורטוגל לסין, ונשמעו אמירות על כך שבבוא היום, אם וכאשר תאוחד טאיוון עם סין, ינהגו גם איתה לפי אותו עיקרון.
היום אנחנו יודעים שסין של שי ג'ינפינג לא עמדה בהסכם הזה, וכבר היום, 25 שנה לפני תום המועד, נרמס החופש בהונג-קונג תחת השיטה הקומוניסטית הסינית האחת. אך זה כאמור עוד טרם קרה במועד הנאום הזה של שי גי'נפינג.
שי מתגאה בנאומו שעמד בעיקרון הזה שמתחייב מהחוקה הסינית ומהחוקים הבסיסיים של שני איזורי המינהל המיוחדים האלה. הוא אומר שבכך סין שימרה את השגשוג ואת היציבות שבהונג-קונג ובמאקאו.
לגבי טאיוואן אומר שי: "תמכנו בעיקרון של סין אחת, קידמנו את הפיתוח בדרכי שלום של היחסים עם טאיוואן, חיזקנו את שיתוף הפעולה הכלכלי והתרבותי איתה וקיימנו פגישה היסטורית בין המנהיגים של שני הצדדים. הגבנו כנדרש להתפתחויות הפוליטיות בטאיוואן, התנגדנו ודחינו אלמנטים בדלניים שמקדמים "טאיוואן עצמאית", ושמרנו בקנאות על שלום ויציבות במיצרי טאיוואן." סוף ציטוט.
ההישג התשיעי שמונה שי, הוא המשך ההתקדמות בדיפלומטיה של סין בכל החזיתות.
הוא פורט את ההישג הזה לרכיביו: חתירה לקידום בדרכים דיפלומטיות של האג'נדה הסינית ויצירת סביבה חיצונית אוהדת לפיתוחה של סין, שאיפה למימוש יוזמת החגורה והדרך, הקמת הבנק האסיאתי להשקעות בתשתית, אירוח פסגת ה-G20 בשנת 2016, ושל עוד פורומים בינלאומיים. שי מסכם באמירה הצהרתית: "סין הובילה את הפיתוח של קהילה עם עתיד משותף עבור האנושות, ועודדה את ההתפתחות של מערכת לשליטה עולמית. בכך ראינו עליה נוספת בהשפעתה הבינלאומית של סין, ביכולתה להוות השראה ולעצב כוחות. סין הרימה תרומה גדולה וחדשה לשלום ופיתוח עולמי." סוף ציטוט.
יש פה מספר סיסמאות גבוהות גבוהות, אשר מכוונות כנראה בעיקר ליוזמת החגורה והדרך, במסגרתה סין משקיעה בפיתוח תשתיות במדינות אפריקה ומרכז אסיה, כדי ליצור דרכי מסחר חלופיות לאלו הקיימות כיום, וכדי לקדם את מעמדה הבינלאומי.
לאוזן מערבית, המנגינה הזאת עלולה להישמע כאימפריאליזם לשמו, אך אין עדיין שום חיזוקים לטענות שכוונתה של סין להשתלט כלכלית ו/או לשעבד מדינות אחרות כפועל יוצא של יוזמת החגורה והדרך.
ההישג העשירי והאחרון שמונה שי ואף מפרט בו רבות, הוא בתחום הבטחת שליטה מלאה ומוחלטת על המפלגה. פה לא אפרט הרבה, כיוון שאין לנושא הזה השלכות ישירות על ההיבטים הגיאופוליטיים, מעבר לכך שאנחנו יודעים כבר שכל מהלכיה של סין נגזרים מתוך החלטות המפלגה הקומוניסטית. אציין רק ששי כיוון בחלק זה של הנאום, למהלכים לטיהור המפלגה משחיתות, מחוסר יעילות ומחוסר בקרה, בקרה עצמית, כמובן, כי אין גוף חיצוני שמורשה להיות מעל המפלגה.
________________
סיכום
אז בואו נסכם בקצרה את הפרק הזה:
סין המודרנית נפתחה אל העולם החל משנות השבעים של המאה העשרים, בתחילה מול ארצות הברית, אחר כך מול כל העולם.
התחוללו בה רפורמות משמעותיות, אך רק בהקשר של מסחר חופשי. בתחום זכויות הפרט והדמוקרטיה לא חל בה כל שינוי, סין ממשיכה להיות נשלטת על-ידי המפלגה הקומוניסטית אשר אינה מכירה בערכים כאלה.
המפלגה הקומוניסטית רואה את תפקידה בהגדלת האושר הכולל של העם הסיני ושל רווחתו, והמובילים שלה, כשהבולט בהם היום הוא שי ג'ינפינג, מאמינים שהם מצליחים בתפקידם זה.
במישור הבינלאומי, סין רואה בהונג-קונג, מאקאו וטאיוואן חלקים בלתי נפרדים ממנה. בכל זאת סין של 2017 עדיין שמרה על העיקרון של "מדינה אחת – שתי שיטות".
במובן הרחב יותר, סין דוגלת ברילפוליטיק, אינטרסים קודמים לערכים. כאשר התאים לה, חברה לארה"ב כדי לבלום את רוסיה. בהמשך חברה למוסדות פיננסיים בינלאומיים כדי לקדם את הפיתוח הכלכלי שלה. האינטרסים של סין ימשיכו לנווט את דרכה הבינלאומית.
בהתאם, פרוייקט החגורה והדרך, המוצג לפעמים על-ידי סין באור הֵרואי של סיוע להוצאתן של מדינות העולם השלישי ממצבן הנחות, נועד בעיקר לקידום האינטרסים של סין בהווה ובעתיד.
בפרק הבא בסדרה "להבין את סין" ננתח את הצהרות הכוונות של שי ג'ינפינג לגבי עתידה של סין, בעיקר בהקשר של מקומה בעולם. כזכור, מטרת העל שלנו בסדרה היא לזהות אם סין מהווה איום לעולם החופשי.
__________________
סיום
הגענו לסופו של הפרק הזה. תודה על ההאזנה.
מי שמעוניינת או מעוניין לקרוא את התמליל המלא של כל הפרקים של "מגרש עולמי" ששודרו עד היום מוזמן להיכנס לאתר האינטרנט של "מגרש עולמי". פשוט חפשו "מגרש עולמי" בגוגל, או הקישו www.worldplayfield.com.
לינק תוכלו למצוא בתיאור של הפודקאסט.
אם מצאתן או מצאתם עניין בפודקסט "מגרש עולמי", שתפו את עובדת קיומו עם כל מי שאתן חושבות או אתם חושבים שעשוי גם כן למצוא בו ענין, ואל תשכחו לדרג אותו.
תוכלו גם לקבל עדכונים לגבי פרקים חדשים אם תעקבו אחרי עמוד הטוויטר של "מגרש עולמי".
כל הזכויות שמורות לרוני ויסמן
כתיבת תגובה