על ליברליזם, דמוקרטיה, ומה שביניהם – רענון מושגים ומעט היסטוריה | פרק 12

תקציר:

לא כל דמוקרטיה היא דמוקרטיה ליברלית. הפרק הזה כוונתו לרענן את זכרוננו לגבי עקרונות הדמוקרטיה כהגדרתה, עקרונות הליברליזם, במה הם נבדלים, ואחר כך לדבר על השלם הגדול משני חלקיו שנקרא דמוקרטיה ליברלית. על הדרך נסקור את הסוגים השונים של דמוקרטיה ואת הסוגים השונים של ליברליזם וגם קצת את ההיסטוריה של הליברליזם. אחד היעדים של הפרק הוא להבין מהי המטרה של גורמים פופוליסטים באימוץ עקרון אחד בלבד של הדמוקרטיה ולמה הליברליזם כה מאיים עליהם. הפרק מניח את אמות המידה לניתוח רמת הדמוקרטיה והליברליזם במדינות שונות שייעשה בפרקים עתידיים של "מגרש עולמי".

תוכן הפרק:

"מגרש עולמי".   כאן רוני ויסמן.

מה שגרם לי לעשות את הפרק הזה, ועוד לפני כן לרצות לרענן קצת את מה שלימדו אותי (וכנראה את רובנו) בימי בית הספר לגבי נושא הדמוקרטיה, היו הדברים שנשמעו בתקשורת בשנים האחרונות מצד גורמים במפלגות בימין הפוליטי בישראל כנגד בתי המשפט, הפרקליטות, המשטרה, והכנסת, כולל טענות שגופים אלה פועלים בניגוד לדעת הבוחר, ולכן פוגעים בדמוקרטיה. למרות שאני לא תמים, ואני יודע היטב שיש פה גם אג'נדה פוליטית, תהיתי איך אפשר לתמוך לכאורה בדמוקרטיה ולהיות כל כך עיוורים למושגים כמו שוויון הכל בפני החוק והפרדת רשויות. הדברים נהיו יותר ברורים לי כאשר הכנתי את הפרק הזה והתחדדה לי ההבחנה בין ליברליזם לדמוקרטיה. אכן גורמים מסויימים בפוליטיקה הישראלית מקדשים, בינתיים, את הדמוקרטיה, נטולת הליברליזם, כל עוד הם מאמינים שרוב הבוחרים לצידם, ובוער בעצמותיהם לבצע, מהר ובכוח את מה שנגזר מדעותיהם, בלי שיהיו עליהם כל בלמים, כמו זה שמטיל עליהם בית המשפט או הכנסת. מבחינתם, דמוקרטיה כזאת היא הטובה ביותר. אלא שזוהי אינה דמוקרטיה ליברלית.
התרגלנו, בעולם כולו, לראות במושג דמוקרטיה ככזה שכולל למשל את חירויות האדם. הפך להיות שגור שכאשר אנחנו אומרות ואומרים דמוקרטיה, אנחנו מתכוונים בעצם לדמוקרטיה ליברלית. אלא שלטעון שכולנו לכאורה בעד דמוקרטיה מאפשר ביתר קלות לגורמים פופוליסטיים להביע רעיונות דמגוגיים לגבי מהותה של הדמוקרטיה.
אז בפרק הזה אסביר את עקרונות הדמוקרטיה כמושג, עקרונות הליברליזם, במה הם נבדלים, ואחר כך על השלם הגדול משני חלקיו שנקרא דמוקרטיה ליברלית. על הדרך נדון בסוגים השונים של ליברליזם ובסוגים השונים של דמוקרטיה.

הפרק ישמש אותי כארגז כלים כדי להעריך בפרקים עתידיים של מגרש עולמי, את מידת הליברליזם ומידת הדמוקרטיה במדינות מסויימות, כמו ארצות הברית בעידן טראמפ, תורכיה, הונגריה, ברזיל, מצרים ואף ישראל.

__________________________________

על הדמוקרטיה

אז אנחנו בישראל יודעים שאנחנו חיים בדמוקרטיה, ואני מאמין שרובנו אף מברכים על כך. אבל מהם המאפיינים של ממשל דמוקרטי? והאם זה מספיק שהמדינה שלי היא דמוקרטיה?

מבחינה אטימולוגית, כלומר לשונית, המושג דמוקרטיה משמעותו ביוונית היא שלטון העם. דמוס הוא עם, קראטוס – שלטון. ואכן הדמוקרטיה היא שיטת ממשל בה העם הוא הריבון. מקורה הוא ביוון, בעיר המדינה אתונה.

העקרון הגרעיני של הדמוקרטיה הוא שלאזרחי המדינה יש את הזכות להשפיע על הריבון ששולט בהם באמצעות בחירות, הבעת דעה פוליטית, התאגדות במפלגה פוליטית המשתתפת בבחירות והתמודדות בבחירות. עיקרון מפתח הוא שהכרעות הן על בסיס רוב קולות.

נהוג להבחין בין שתי שיטות דמוקרטיות: דמוקרטיה ישירה ודמוקרטיה ייצוגית.
באתונה החל מ-500 שנה לפני הספירה היתה נהוגה דמוקרטיה ישירה. בדמוקרטיה ישירה כל אזרח בעל זכות הצבעה, ושוב להדגיש, לא בהכרח כל אזרח או כל אזרחית, אלא כל אזרח בעל זכות הצבעה, זכאי לקחת חלק בכל החלטה שלטונית באופן ישיר, על-ידי הצבעה יחד עם שאר האזרחים בעלי זכות ההצבעה. למשל כך החליטו באתונה על הטלת מסים, הקצאת תקציב כזה או אחר, או פתיחה במלחמה.  זה התנהל באמצעות אסיפה שמנתה את כל האזרחים בעלי זכות הבחירה. אלא מה, הזכות לבחירה היתה נתונה רק לזכרים, בנים לאזרחים, לא במעמד של עבד, ובגיל מעל 20. כך מנתה האסיפה כ-3000 גברים. תפקידים ביצועיים מסויימים הוטלו על נציגים, בדרך כלל ע"י הגרלה.
אין נהוגה בימינו דמוקרטיה ישירה, מלבד מאשר בשני קנטונים בשווייץ.

בדמוקרטיה ייצוגית, המתאימה יותר לְמְדינות, בהן האוכלוסיה גדולה ולא ניתן לממש דמוקרטיה ישירה, העם בוחר נציגים שייפעלו בשמו כריבון. אותם נציגים נבחרים בבחירות חשאיות וחופשיות מכל לחץ, לתקופה קצובה, בדרך כלל של ארבע שנים.
בחלק מהדמוקרטיות הייצוגיות נהוג גם המכשיר של משאל-עם, שבו כלל הבוחרים נקרא להכריע בשאלה מהותית כלשהי שהנציגים של העם מעדיפים שלא להכריע בה לבדם.
הדמוקרטיה הייצוגית נחלקת בעצמה לדמוקרטיה פרלמנטרית ודמוקרטיה נשיאותית.
בדמוקרטיה פרלמנטרית, כנגזר משמה, בוחרים את הפרלמנט, הוא בית הנבחרים, אשר מהווה את הרשות המחוקקת, והוא זה אשר ממנה את חברי הרשות המבצעת וחברי הרשות השופטת. בשיטה זו בית הנבחרים הוא הריבון במדינה. הרשות המבצעת זקוקה לאמון של הפרלמנט לאורך כל תקופת כהונתה. בשיטה זו ישנם בלמים על כוחו של ראש/ראשת הרשות המבצעת.
הדמוקרטיה הפרלמנטרית היא הנפוצה ביותר בעולם הדמוקרטי, והיא זו הנהוגה גם בישראל.

בדמוקרטיה נשיאותית העם בוחר בנפרד את הפרלמנט ואת ראש הרשות המבצעת, הוא הנשיא. בדמוקרטיה כזאת, אין לפרלמנט סמכות גבוהה יותר משל הנשיא, למעט מקרים מיוחדים בהם ניתנת להם הסמכות להחליט על הדחתו, כמו במקרים בהם הנשיא עובר על החוק.
בדמוקרטיה נשיאותית הנשיא הוא בעל כוח גדול – הוא ממנה את שריו ויכול לפטרם, הוא ממונה לבדו על מדיניות הפנים והחוץ של המדינה והוא יכול להוציא צוים נשיאותיים. בכל זאת נזקק הנשיא לאישור בית הנבחרים בנושאים שנקבעו מראש, למשל תקציב מעל גובה מסויים ואישור לצאת למלחמה. בשיטה הזאת אין הרבה בלמים על כוחו של אדם אחד. השיטה הדמוקרטית הנשיאותית נהוגה בכחמש-עשרה מדינות בעולם, בהן ארצות-הברית והרבה ממדינות מרכז ודרום אמריקה.

הדמוקרטיה, כזאת או אחרת, עם היותה שיטה מבורכת המבטיחה ריבון שמייצג את העם ואשר נבחר לתקופה קצובה, מקדשת את העיקרון של הכרעת הרוב עד כדי התנגשות לפעמים עם עקרונות החירות של הפרט, מה שמקבל לפעמים את השם "עריצות הרוב". ישנה גם הסכנה שנבחר כזה או אחר, יפרש את בחירתו על ידי רוב הבוחרים כמתן לגיטימציה לביצוע מעשים בלתי סבירים, וכן שינצל את העובדה שנבחר לכך וכך שנים, כדי לבצע פעולות הנוגדות לחלוטין את דעת בוחריו.
וינסטון צ'רצ'יל, שהיה ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם השניה, ציטט פעם אמירה על הדמוקרטיה שאומרת כך: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, מלבד כל האחרות שנוסו מפעם לפעם".

דמוקרטיה, למרות שהיא כמובן שיטה חיובית, אינה מספקת, ודורשת שתהיה שלובה בה מערכת של בקרה, בלימה ואיזונים. זהו בדיוק אחד הרעיונות המרכזיים של הליברליזם.

­­­­­­­­­­­­­­­__________________

מהו ליברליזם

אז מהו ליברליזם. קשה להגדיר בקצרה מהו ליברליזם בהיותו מושג מורכב ורחב. אטימולוגית, זה קל: ליבֶּרְטַאס משמעו חירות בלטינית, ליבֶּר הוא אדם חופשי. מכאן שליברליזם הוא רעיון החירות באשר היא. זוהי תפיסה פוליטית ותפיסה פילוסופית.

לליברליזם התפתחו עם השנים פרשנויות קצת שונות, חלקן בסטייה מהרעיונות המקוריים שמהווים את מה שמכונה הליברליזם הקלאסי. בכל זאת ישנם מספר עקרונות יסודיים בהגדרת הליברליזם.
ניתן גם לדבר על אספקטים שונים של ליברליזם, ליברליזם במובן החירות האישית, ליברליזם  פוליטי, וליברליזם כלכלי – זהו השוק החופשי. מראש אומר שאני לא הולך לעסוק בפרק זה באספקט הכלכלי. זה מכניס אותנו לדיון על קפיטליזם לעומת סוציאליזם, מידת התערבות המדינה בהתנהלות הכלכלית וכדומה. לא שזה לא מעניין, אך לזה אקדיש אולי בעתיד פרק או סדרה נפרדת. בפרק זה בחרתי להתמקד בעיקר בהיבט האישי וההיבט הפוליטי של הליברליזם.

ליברליזם הוא קודם כל פילוסופיה. יותר נכון אולי, פילוסופיה פוליטית, כלומר פילוסופייה העוסקת בהתנהגות בני אדם בחברה, בשלטון ובארגון החיים הציבוריים של בני אדם. אין ספק שהליברליזם הפך להיות דרך החיים השלטת במה שנקרא העולם החופשי – רובה של יבשת אמריקה, רובה של אירופה, אוסטרליה, חלקים של אסיה וחלקים של אפריקה. בדרך כלל הליברליזם מצוי היכן שיש צורת ממשל דמוקרטית. במקומות שהליברליזם מעוגן בחיים היומיומיים, ישנה נטיה להתייחס אליו כאל מובן מאליו, מה שגם מביא הרבה פעמים לסכנה להמשך קיומו השלם.

כדאי להבהיר שוב, ליברליזם איננו דמוקרטיה, אך הוא משלים היטב את רעיונות הדמוקרטיה. אפשר אפילו לאמר שליברליזם הוא זה שמונע את עריצות הרוב בדמוקרטיות. הוא מוסיף את הנדבך של זכויות הפרט וכך מגביל את הדמוקרטיה מלהפוך לפופוליזם, אוטוקרטיה ואפילו דיקטטורה.
כיוון שדמוקרטיה כאמור אינה שווה לליברליזם, ניתן למצוא מדינות הנחשבות דמוקרטיות שאינן ליברליות, לדוגמה רוסיה, או תורכיה וכאלה שהן אכן דמוקרטיות ליברליות, כגון ארצות הברית, בריטניה, ובמידה רבה גם ישראל. בדרך כלל מי שחי במדינה דמוקרטית-ליברלית, בגלל החיבור הטבעי בין התפיסות, טועה לחשוב שהיתרונות שהוא חווה בחייו היומיומיים הם הודות לדמוקרטיה בלבד, מבלי להעריך מספיק את הייחודיות של הליברליות שהיא חלק טבעי מחייו החופשיים. כך מי שמתייחס באופן חיובי לכך שהוא חי בדמוקרטיה, מתכוון בלא-יודעין לדמוקרטיה ליברלית, כי דמוקרטיה נטולת ליברליזם מובילה במהרה לפופוליזם ולאוטוקרטיה.

ליברליזם – רקע היסטורי

לפני שאסקור את עקרונות הליברליזם כפי שהם מקובלים כיום, קצת רקע היסטורי. מכיוון שמגרש עולמי איננו פודקאסט היסטורי, אגע רק בנקודות מפתח בהיסטוריה של הליברליזם.
הליברליזם החל להתפתח באירופה, בעיקר באנגליה וצרפת במאה השבע-עשרה. אפשר למצוא את גרעינים לרעיונות הליברליזם גם אי אז בפילוסופיה היוונית, למשל אצל אריסטו. מי שמתעקש לחפש שורשים שבאים מן המזרח, יכול למצוא ניצנים לחשיבה ליברלית גם שם. אך ללא ספק הליברליזם כפילוסופיה פוליטית, זו שאנו מכירים בעולם של היום, החל להתגבש באירופה של עידן הנאורות.
אך בכל זאת אי אפשר לדבר על ליברליזם ועל דמוקרטיה ליברלית בלי להזכיר את המסמך החוקתי הגדול ביותר של כל הזמנים, הוא המגנה כרטה, או בשמו המלא מגנה כרטה ליברטטום, שמשמעו בתרגום מלטינית הוא כתב הזכויות הגדול של החירויות. זהו המסמך הראשון אי פעם שהגביל את חופש הפעולה של מלכות אנגליה ואשר נחתם על-ידי ג'ון מלך אנגליה בשנת 1215.
בין סעיפיו פורצי הדרך היו למשל:
הפרדת סמכויות המלוכה מסמכויות המשפט,
הזכות למשפט הוגן לכל אזרח, המסתמך על עדויות,
האיסור לעצור אדם, לכלוא אותו, לנשלו מנכסיו, להגלותו וכמובן להמיתו ללא החלטה המבוססת על חוקי המדינה,
האיסור למנוע מכל אדם לצאת מן המדינה או לחזור אליה בלא סיבה חוקית,
הזכות לחופש מסחר וחופש כלכלי,   ועוד ועוד.
גודל ההישג בחתימה של מלך אנגליה על המגנה כרטה הוא עצום, ולמרות שנחתמה לטובת הברונים של אנגליה באותה תקופה, היא השליכה על ביסוסו של המשפט החוקי באנגליה ועל ערכי הליברליזם המאוחרים יותר בכל העולם, כולל החוקה האמריקאית.
לכן, בימינו, כאשר מנהיגים פופוליסטיים, כמו דונאלד טראמפ בארצות הברית, ויקטור אורבן בהונגריה או בנימין נתניהו בישראל מבקשים להחליש את מערכת המשפט ו/או להכפיפה לרשות המבצעת, יש פה נסיון לבטל הישג פנומנלי לחירותו של האדם, שהוא בן 800 שנה.
_________
נחזור להיסטוריה של הליברליזם בעת החדשה. הליברליזם צמח במקביל גם כאוסף רעיונות פילוסופיים שהובעו ע"י הוגים שונים בזמנים שונים, וגם כתנועות פוליטיות, כששני התהליכים האלה מזינים זה את זה. כך, הוא התפתח באופן הדרגתי, תוך שהוא מתגבש לכלל אוסף רעיונות בשלים במהלך כמאתיים שנה.

הוגה דיעות חשוב שתרם לליברליזם הוא תומאס הובס האנגלי שפירסם את חיבורו הידוע ביותר "לוויתן" בשנת 1651. מספרים שהובס היה נוהג לאמר שלא נולד לבדו, אלא כאחד מזוג תאומים, כאשר התאום שלו הוא הפחד. ואכן, הפילוסופיה שלו מרמזת על פחד תמידי מאופיו השלילי של האדם. הובס טבע את המושג הידוע State of Nature, שכמו בהרבה מקרים לא מיתרגם היטב לעברית. התרגום המקובל הוא "מצב הטבע". לפי הובס מצב הטבע הוא בו החירות היא מלאה, אין כל שלטון, ולכל אדם זכות שווה על כל דבר בטבע, או בעולם. על פי הובס, המצב הבסיסי הזה חייב להוביל למלחמת כל בכל, אדם לאדם זאב, עקב טבעה של החיה האנושית. במצב הזה אין מקום לתעשייה כי פירותיה לא בטוחים, אין עיבוד של האדמה, אין המצאות ופיתוחים ואין מסחר, אין אמנות, לא תקשורת, אין חברה אנושית. אך הגרוע מכל, במצב הטבע, ישנו פחד תמידי וסכנה למוות אלים, וחייו של האדם הם חיים של בדידות, עוני, רוע, אכזריות והינם קצרים.
וכאן מגיע הפתרון של הובס – כדי למנוע כל זאת נדרשת הקמתה של חברה אזרחית המבוססת על "אמנה חברתית". החברה האזרחית הינה הריבון, שכל אזרח מוותר לטובתה על מעט מזכויותיו הטבעיות כדי לקבל הגנה. הריבון הזה הוא בעל סמכות אינסופית, כי סמכות זו ניתנה לו מתוקף הויתור כאמור של כל האזרחים על חלק מזכויותיהם, ולכן הריבון הוא בעצם כל אחד ואחד בחברה הזו שהתהוותה סביב האמנה החברתית. החברה האזרחית יכולה להאציל את סמכות הריבון על יחיד או קבוצה, שהופכים אז לסמכות שאין עליה עוררין.
בהשקפה הזו של הובס אין גופים ריבוניים שונים, ולכן אין כזה דבר הפרדת סמכויות. לריבון האחד יש סמכות גם על החיים האזרחיים, גם על הצבא, גם על המשפט, וגם על הדת.
אז למה הובס נחשב לאחד מאבות הליברליזם אם יש פה שלילת זכויות? צריך לזכור את התקופה בה נכתב הספר לוויתן של הובס. כי יש פה לראשונה הגדרה של ריבון שנולד מתוך העם עצמו, מתוקף ויתור מרצון על זכויות שמובע באמצעות אמנה חברתית, כדי לקבל משהו בתמורה – הגנה, אם זה מפני שכני, ואם זה מפני תוקפן חיצוני.

התהליך הפוליטי שהתרחש באנגליה באותה תקופה היה מלחמת האזרחים האנגלית, שהחלה בשנת 1642 והסתיימה בדיוק כאשר הובס פירסם את ספרו לוויתן, 1651. המלחמה הזאת היתה בין תומכי המלוכה לבין תומכי הפרלמנט הבריטי, והיא הסתיימה בנצחון הפרלמנט. אמנם הנצחון הזה לא החזיק זמן רב והמלוכה חזרה לשלוט באנגליה, אך התקבע העיקרון שמלך/מלכת אנגליה אינם יכולים למשול ללא הסכמת הפרלמנט.
תהליך זה של החלשת כוחה של המלוכה הושלם באנגליה בעקבות מה שנקרא "המהפכה המהוללת", שהשלימה את תהליך הכפפתו של המלך לפרלמנט הנבחר ע"י העם, בשנת 1689.

זוהי השנה בה אנו פוגשים את הוגה הדעות השני שקידם את רעיונות הליברליזם. זהו ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי פורה שפירסם את ספרו "על הממשל המדיני" באותה שנה. יש המייחסים ללוק את התואר "אבי הליברליזם". בין השאר אולי כי התיאוריה שלו השתקפה מאוחר יותר בהצהרת העצמאות של ארצות הברית.
לוק, שכבר הכיר את תורתו של הובס, לקח את האמנה החברתית הלאה, תוך שהוא חולק על חלק מדעתו של הובס. לוק טען שבמצב הטבע, טרם היות גורם ריבוני כלשהו, כל האנשים הינם שווים ועצמאיים, אך לא רק שאינם אכזריים, אלא הם בעלי נטייה לפעול מתוך הגיון וסובלנות. נכון שיש להם נטייה לאנוכיות, אך לא דווקא לתוקפנות. כמו כן לכל אדם יש זכות טבעית להגן על חייו, בריאותו, חירותו ורכושו. בדומה להובס, טוען לוק שהזכות להגן על עצמו אינה מספיקה לאדם במצב הטבע, ולכן האנשים מתאגדים לחברה אזרחית כדי לפתור סכסוכים באופן חוקי תוך שהם נעזרים בממשלה שהם מקימים לצורך כך. אך מכיוון שזכויותיהם הטבעיות של בני-האדם מצויות להם עוד במצב הטבע, לפני היות ריבון כלשהו, אין לריבון שממונה מתוקף האמנה החברתית כל סמכות או זכות לשלול את הזכויות הטבעיות של בני-האדם. כמו שניתן לראות, זהו צעד משמעותי קדימה אל חירויות הפרט.
לוק, בשונה מהובס, כבר הכיר בצורך במספר רשויות ריבוניות, ובהפרדת סמכויות ביניהן. אך מי שפיתח את הרעיון של הפרדת רשויות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, בין רשות מחוקקת, רשות מבצעת, ורשות שופטת, היה פילוסוף צרפתי בשם שארל מונטסקייה.

המאה השמונה העשרה מתאפיינת בפריצתה של המהפיכה התעשייתית באנגליה, והתפשטותה לבלגיה, צרפת ארצות הברית ועוד, תוך הופעת הסחר החופשי. הסחר החופשי תרם להתפתחות רעיונות החירות, אם כי היו כמובן עדיין תופעות רבות נוגדות חירות, כגון עבדות ואי-שוויון לנשים.

שני תהליכים נוספים שהתרחשו במקביל להתפתחות ההגות הפילוסופית הליברלית היו המהפכה האמריקאית ששיאה בהכרזת העצמאות של ארצות הברית, והמהפכה הצרפתית.
הכרזת העצמאות של ארצות הברית, המהווה את התנתקותן הרשמית של המושבות בצפון אמריקה מהשלטון הבריטי, ואשר נחתמה ברביעי ביולי 1776, מבוססת על רעיונות החירות הליברליים, למשל על הגותו של ג'ון לוק שהזכרתי. אם למצות אותה במשפט אחד זוהי הקריאה לזכותו של כל אדם לחיים, לחופש ולרדיפת האושר. אך מסמך חשוב יותר הוא זה המגדיר את חוקת ארצות הברית, אשר אומץ כאחת-עשרה שנים מאוחר יותר, ואשר נתן השראה לחוקות ליברליות במדינות נוספות. החוקה האמריקאית מייצגת את התפיסה שהשלטון במדינה מטרתו לשרת את אזרחיה ולא להיפך. בנוסף החוקה מגדירה את שלושת הרשויות הפדרליות, המבצעת, המחוקקת, והשופטת ומבססת את ההפרדה ביניהן תוך הגדרת מנגנוני האיזונים ביניהן. היא מגדירה גם את זכויות הפרט במדינה.

האירוע המכונן הנוסף שהביא לקידום הליברליזם, תחילה בצרפת ואחר כך בעוד מדינות רבות היה המהפכה הצרפתית. זה היה אירוע מתגלגל שהתרחש בין השנים 1789 ל-1799 ושהיה רווי אלימות. בתחילתו היתה צרפת מלוכנית עם אוכלוסיה המחולקת למעמדות. במהלך המהפיכה היו התנגשויות אלימות רבות כשהקשות ביותר בהן היו בין פלגים שונים בקרב המהפכנים עצמם. ההישג הגדול ביותר של המהפכה היתה ההצהרה המוסכמת על זכויות האדם והאזרח בשנת 1789. הצהרת זכויות זו שאבה השראה מהכרזת העצמאות של ארצות הברית. אמנם ההישגים האלה החזיקו מעמד לזמן קצר, עד לתפיסת השלטון בידי נפוליאון בונפרטה, שביטל את הרפובליקה והכריז על עצמו קיסר. אולם לא ניתן היה להשיב לאחור את התהליכים הליברליים. המסר של המהפכה שהעם החופשי הוא הריבון, חילחלו בכל העולם המערבי, כולל בצרפת שלאחר נפוליאון.

___________________

במאה שלאחר מכן, המאה התשע-עשרה, המשיכו הרעיונות הליברליים להתעצב. פילוסוף חשוב שתרם להם היה ג'ון סטיוארט מיל. מיל היה לא רק פילוסוף, אלא גם כלכלן ואף היה ידוע בדיעותיו הפמיניסטיות. את חיבורו החשוב ביותר בתחום הליברלי, הספר "על החירות", כתב יחד עם אשתו, הרייט טיילור מיל, שהיתה פילוסופית בזכות עצמה ולוחמת למען זכויות נשים. הספר על החירות יצא לאור בשנת 1859, מספר חודשים לאחר מותה של הרייט מיל משחפת. על הספר חתום ג'ון סטיוארט מיל בלבד, אך בהקדמה לספר מקדיש אותו ג'ון סטיוארט לאשתו ומספר שהשפעתה עליו בעת כתיבת הספר היתה כה גדולה שניתן לראותה כאילו חיברה אותו אף היא.
הספר "על החירות" עוסק בהגנת חירותו של הפרט החי בחברה מפני המדינה שמונתה על ידי החברה כריבון. הוא מגדיר את זכויותיו הבסיסיות של כל אדם, שגם מדינה הפועלת מתוקף רוב אינה יכולה לפגוע בהם, כלומר מפני מה שקיבל מאוחר יותר את הכינוי "עריצות הרוב".
הספר מצא את מקומו בפנטיאון של הליברליזם הודות לשני עקרונות חשובים שנשארו כחלק מאבני היסוד של החשיבה הליברלית. הראשון קובע שכל פרט, כלומר כל אישה או איש, הינם ריבון על עצמם, על גופם ועל נפשם. מה יותר בסיסי מזה? ובכן לא קשה למצוא מדינות שאינן שומרות על העיקרון הזה.
העיקרון השני החשוב המובע בספר, הוא שכל אדם חופשי לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד איננו מזיק לסובבים אותו. כחלק נוסף מאותו עיקרון, נקבע שרק אם מזיק אדם לחבר אחר בקהילתו, מותר למדינה להפעיל כוח בניגוד לרצונו כדי למנוע נזק זה.
בנוסף, הגדירו בני הזוג מיל את הליברליזם האישי, כלומר את חירות הפרט, כמורכבת משלושה היבטים:
הראשון הוא החירות לחשוב באופן חופשי, להביע דיעה באופן חופשי ולפרסם אותה, כלומר חופש הביטוי.
השני הוא החירות לבחור כל מטרה אישית, כל עוד איננה גורמת נזק לאחרים, גם אם החברה מגדירה אותה כ"בלתי מוסרית".
ההיבט השלישי הוא חופש ההתאגדות עם אנשים אחרים, לצורך כל עניין שהוא שאיננו גרימת נזק.

_______________

עקרונות הליברליזם

לאחר הסקירה הקצרה הזאת של ההיסטוריה של הליברליזם, בואו נעבור לדבר על מהו ליברליזם בתפיסה המודרנית.
אפשר להבחין בין שלושה תחומים מהותיים הקשורים לליברליזם:
ליברליזם אזרחי, הקשור לזכויות פרט,
ליברליזם פוליטי, הקשור לממשל במדינה,
וליברליזם כלכלי, זהו רעיון השוק החופשי, למשל כפי שהובע ע"י אדם סמית, שהיה כלכלן אנגלי. כאמור, בפרק הזה אני לא מרחיב בפן זה של הליברליזם. אמנם הליברליזם הכלכלי קשור אף הוא לדיון על תפקידיה וסמכויותיה של המדינה מול אזרחיה, אך זה מסיט אותנו מעט מהדמוקרטיה ושווה דיון נפרד.

הליברליזם האזרחי מגדיר את חירויות הפרט:
– זכות האדם על גופו, על נפשו, על בריאותו, ועל בטחונו
– זכות הקנין הפרטי
– חופש הביטוי – חופש האדם להביע את דעתו באופן חופשי ללא חשש מרעהו או מהמדינה,
– חופש הדת, כלומר זכותו של כל פרט להחזיק בכל אמונה שהיא, דתית או חילונית, וגם להפיצה, מבלי שהדבר ייפגע בזכויותיו האחרות, נגזרת מכך היא שהליברליזם תומך בהפרדת הדת מהמדינה, נושא טעון בישראל,
– הזכות להליך משפטי הוגן
– הזכות של כל אזרח ללא הבדל גזע, מגדר או בעלות בקניין להצביע בבחירות לממשל, וגם להיבחר לתפקידים ציבוריים
– החופש להתאגד עם פרטים אחרים לכל צורך, כל עוד אין זה לשם אלימות
– החופש לצאת מהמדינה ולהיכנס אליה באופן חופשי

התחום השני בליברליזם, הליברליזם הפוליטי, מגדיר את הבלמים שיש לשים על המדינה כדי שלא תהפוך עריצה כנגד אזרחיה.  בין עקרונות הליברליזם הפוליטי:
– קיומה של מערכת חוק. בדרך כלל ישנה חוקה אשר מגדירה את חוקי היסוד אשר מקבעים את חירויות הפרט של אזרחי המדינה ומגדירים את היקף סמכויותיהם של מוסדות השלטון, כך ששום חוק של הרשות המחוקקת לא יוכל לעקוף את אותם חוקי יסוד
– עקרון הפרדת הסמכויות – קיומן של שלוש רשויות שונות המרכיבות את הריבון: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת, אשר יש הפרדה ביניהן, ומוגדרים הכללים המגבילים את סמכותה של כל רשות וכן הכללים ליחסי הגומלין בין הרשויות. למשל, כחלק מהרשות השופטת ישנו בית משפט לענייני חוקה, או בית משפט עליון, אשר תפקידו לאכוף את החוקה. בית הנבחרים, שהוא הרשות המחוקקת, תפקידו לחוקק חוקים חדשים שאינם סותרים את החוקה, ולפקח על עבודת הרשות המבצעת,
– קיומן של בחירות הוגנות וחופשיות
– חופש העתונות, שהוא הרחבה של חופש ההבעה האישי, וחשוב מאד כעוד מנגנון בקרה על הממשל לטובת אזרחיה של מדינה, כאשר תנאי מקדים הוא שהעתונות כאשר היא מביעה את דעותיה, אלה יתבססו תמיד על עובדות מאומתות, תנאי שלא מתקיים ברשתות החברתיות שתפסו אצל הרבה אזרחים את תפקיד העתונות,

התחום השלישי של הליברליזם, הליברליזם הכלכלי, כולל את הזכות לסחר חופשי בתוך המדינה ומחוצה לה, וחופש העיסוק, עם מינימום של התערבות מצד המדינה.

בגלל שיש לליברליזם מספר תחומים רעיוניים שונים, נוצר הרבה פעמים בלבול למה מתכוון אדם כאשר הוא אומר שהוא ליברל, או דוגל בדעות ליברליות.
למשל, כאשר אני אומר שאני ליברל, האם זה אומר שאני בעד שוק חופשי נטול כל עכבות של המדינה? והאם כאשר מישהי מחזיקה בדעות ליברליות כלכליות ותומכת בשוק חופשי, האם זה מעיד שהיא לא תומכת בחופש הביטוי והפרדת סמכויות במדינה?

את הרעיונות הליברליים אי אפשר לשייך לשמאל או לימין – אפשר למצוא השקפות ליברליות גם בשמאל וגם בימין, וזה נכון לכל מדינה דמוקרטית-ליברלית, כולל בריטניה, ארצות הברית וישראל.
כך זה לגמרי לא מחייב שמי שמחזיק בדעות ליברליות בתחום הפרט ו/או בתחום הפוליטי, יחזיק גם בדיעות ליברליות כלכליות או להיפך.
דוגמה טובה לחוסר חיבור כזה היא התנועה הסוציאל-דמוקרטית באירופה, אשר דוגלת בליברליזם אזרחי וליברליזם פוליטי, אך לא בליברליזם כלכלי, לפחות לא בצורתו הקלאסית.
דוגמאות נוספות יש בפוליטיקה הישראלית. מי שביססה את האידאולוגיה שלה על מאפיינים ליברלים כמשקל נגד לסוציאליזם היתה התנועה הרוויזיוניסטית. אך גם במפלגת העבודה שנחשבה סוציאליסטית ואשר היתה דומיננטית בשנים הראשונות של המדינה היו חוגים ליברליים ודעות ליברליות. היו בארץ במשך השנים מפלגות שהגדירו עצמן ליברליות, כמו הציונים הכלליים והמפלגה הליברלית. זו התמזגה בשנת 1965 עם תנועת החירות כדי ליצור את מפלגת גח"ל, גוש חירות ליברלים, ואשר הפכה אחר כך להיות מפלגת הליכוד. לכן יש בארץ איזו תפיסה בלתי נכונה, שליברליזם = הליכוד, או הימין.
ואכן דוגמה סותרת היתה תנועת שינוי הליברלית בראשותו של אמנון רובינשטיין אשר חברה למפלגת השמאל רצ בראשותה של שולמית אלוני ומפ"ם בראשותו של יאיר צבן כדי ליצור את מפלגת מרץ בשנת 1992. מרצ עברה תהפוכות רבות אך גם היום היא מפלגה ליברלית אשר תומכת בליברליזם של הפרט ובליברליזם פוליטי, אך אינה תומכת בליברליזם כלכלי במובנו הטהור, אלא במדינת רווחה הדואגת להקטנת הפערים הכלכליים בין אזרחיה.

____________

עוד מושגים הקשורים בליברליזם

בואו נדבר על עוד מספר מושגים הקשורים בליברליזם. כיוון שהרעיונות הליברליים נוגעים במנעד כה רחב של נושאים ואף עברו שינויים עם השנים, נוצרו תפיסות נוספות הקשורות בליברליזם. תפיסות אלה אימצו רק חלק מרעיונות הליברליזם, ולפעמים הוסיפו להם רעיונות נוספים. אנסה להבהיר חלק מתפישות אלה:
– הראשונה, למה מתכוונים כאשר אומרים על אדם שהוא ליברטיאני. המושג הזה נפוץ בעיקר בארצות הברית. ליברטיאניזם הוא בעצם מה שקרוי גם הליברליזם הקלאסי, שהיא התפיסה אשר ממזגת את הרעיונות של חירות הפרט ושל החירות הכלכלית, לפעמים תוך הקצנתם. הטענה העיקרית של הליברטיאנים היא שחירות כלכלית הינה חלק מחירויות הפרט ולכן אין להפרידן. הליברטיאנים מתנגדים כמעט לכל התערבות של הממשלה, ולמה שנקרא מדינת רווחה, בטענה שכפייה על אדם לשלם מסים כדי לעזור לאדם אחר הינה בלתי מוסרית ומביאה לתוצאות שליליות. הם רוצים לראות ממשלה מינימלית שכמעט ואין לה הוצאות.
לפעמים לוקח מי שמחשיב את עצמו כליברטיאני את זכות האדם על גופו ורכושו אל הגישה הקיצונית. כך למשל בארצות הברית בימי מגפת הקורונה, מי שהתנגדו לחיסונים או לפחות להגבלות על מי שלא קיבל חיסון, היו הרבה פעמים ליברטיאנים.

– המושג השני שאני רוצה לדבר עליו הוא הניאו-ליברליזם. המושג הזה עבר מספר גלגולים, אבל כיום הוא מזוהה בעיקר כליברליזם כלכלי והוא בעצם הגיבוי הרעיוני לקפיטליזם. משום כך הקונוטציה שלו בחוגים סוציאליים ו/או סוציאל-דמוקרטיים הינה שלילית. הנאו-ליברליזם דומה במובנים רבים לליברטיאניזם, אך פחות עוסק בחירויות האדם שאינן קשורות בחופש הקניין והמסחר, כלומר הינו כלכלי בעיקרו.
בין הרעיונות הנחשבים כחלק מהנאו-ליברליזם ישנם:
– מסחר בינלאומי חופשי ללא חסמים ומכסים
– צמצום רגולציה על הפעילות המסחרית והפיננסית
– הפרטה של נכסי ציבור ושירותים ציבוריים
– צמצום מדינת הרווחה
– חיזוקם של תאגידים, אלה החברות הגדולות, מקומיות ובינלאומיות
– הקטנת תפקיד הממשלה בבטחון תעסוקתי וצמצום כוחם של איגודים מקצועיים
ממשלות בעולם אשר זוהו בעבר עם הנאו-ליברליזם ועם הקפיטליזם הטהור היו ממשלת מרגרט תאצ'ר באנגליה וממשל רונלד רייגן בארצות הברית, שניהם בשנות השמונים של המאה העשרים.
בישראל, הפוליטיקאי המזוהה ביותר עם הנאו-ליברליזם הינו בנימין נתניהו, אשר בשנת 2003 היה שר האוצר, ובתפקידו זה הוביל קיצוצים גדולים בהוצאות הממשלה תוך הפחתה משמעותית בשירותי הרווחה של המדינה. כמו כן קידם הפרטה של חברות וגופים ממשלתיים, אם כי תהליך זה החל עוד לפני כהונתו.
כיום לא ניתן לאבחן השקפה כלכלית עקבית אצל בנימין נתניהו, כנראה עקב רצונו ליצור קואליציה בכל מחיר, ולקרוץ לקהל בוחריו.

– המושג הבא הוא ליברליזם חברתי, ליברליזם סוציאלי, אשר בארצות הברית נהוג לכנותו ליברליזם פרוגרסיבי, או ליברליזם מודרני.
הליברליזם החברתי משלב בין תפיסת הליברליזם האזרחי והפוליטי עם תפיסה כלכלית של מדינת רווחה, שבה למדינה יש חלק חשוב בהבטחת שוויון תעסוקתי וכלכלי, וכן במתן שירותי בסיס לכל, כגון שירותי בריאות. הליברליזם החברתי מקביל לתפיסות המכונות באירופה סוציאל-דמוקרטיות.

________________

הדמוקרטיה הליברלית

הגעתי סוף סוף למטרה העיקרית שלי בפרק זה של מגרש עולמי – והיא לדבר על החיבור בין דמוקרטיה לליברליזם – הדמוקרטיה הליברלית.

כפי שראינו דמוקרטיה היא תנאי הכרחי למדינה חופשית אך איננו מספיק.
יש בדמוקרטיה סכנות לחופש הפרט ויש בה סכנה של החלקה החוצה ממצב של דמוקרטיה למצב של אוטוקרטיה. לכן התבססה השיטה המקובלת היום ברוב רובן של המדינות החופשיות, אשר משלבת דמוקרטיה, פרלמנטרית או נשיאותית, עם ליברליזם, שעל עקרונותיו דיברתי.
זוהי הדמוקרטיה הליברלית.
זוהי השיטה היחידה שמבטיחה גם ריבון שנבחר על ידי העם וגם מדינה שאינה פוגעת באזרחיה.
בדמוקרטיה ליברלית הנציגים הנבחרים על ידי הרוב כפופים לחוק, עיקרון השוויון בפני החוק.
הם גם כפופים לחוקה או חוקי היסוד, שקובעים כיצד ייבחרו, את גבולות סמכויותיהם, ואת זכויות הפרט במדינה.
בדמוקרטיה ליברלית שלטון הרוב איננו הערך החשוב ביותר. זכויות הפרט וחירותו חשובים יותר. בגלל חשיבות המשפט הזה, אחזור עליו: בדמוקרטיה ליברלית שלטון הרוב אינו הערך החשוב ביותר, זכויות הפרט וחירותו חשובים יותר.
בדמוקרטיה ליברלית המדינה והריבון הנבחר שלה נועדו כדי לשרת חברה של אנשים חופשיים, ולא האזרחים נועדו כדי לשרת את מדינתם. זה לא אומר שאין בדמוקרטיה ליברלית חובות המוטלים על אזרחיה, כגון תשלום מסים או שירות בצבא, אך אלה נקבעים מתוקף חוקתה או מתוקף חוק שתוקן במדינה על-ידי הרשות המחוקקת שלה.

המאפיינים העיקריים של דמוקרטיה ליברלית, מוכרים לנו מהדיון הקודם על דמוקרטיה וליברליזם, והם בקצרה:
– בחירות חופשיות עם זכות הצבעה וזכות להיבחר לכל אזרח ואזרחית
– קיומה של מערכת חוק הוגנת
– קיומם של רשויות נפרדות בעלות סמכויות בלתי חופפות, ואשר מספקות בלמים ואיזונים במדינה ריבונית: סמכות מחוקקת, סמכות מבצעת, וסמכות שופטת, עם הגדרה חוקתית של יחסי הגומלין ביניהן
– שמירת הזכות של כל אזרח במדינה על חייו, בריאותו, בטחונו ורכושו
– חופש הבעת דיעה באופן חופשי, כולל חופש העיתונות
– חופש הדת
– חופש ההתאגדות של אזרחים לכל נושא שאינו פגיעה באזרחים אחרים
– פלורליזם, כלומר הכרה בקיום ובלגיטימיות של דעות שונות בחברה, פוליטיות ואחרות.

סיכום

דמוקרטיה היא תנאי הכרחי למדינה חופשית אך איננו מספיק. כדי שמדינה תהיה כזאת שאינה פוגעת באזרחיה היא צריכה להיות דמוקרטיה ליברלית.

אז היום אני יודע להגיד שאני חי, בינתיים, במדינה דמוקרטית-ליברלית ולא סתם דמוקרטית. אני אמשיך כנראה להשתמש במילה דמוקרטיה לבדה, ללא חברתה הליברלית, כמקובל, אבל עכשיו אדע שאני בעצם מתכוון לדמוקרטיה ליברלית. ואם יעלה הצורך בעת דיון פלורליסטי כזה או אחר, אדע להשתמש במונח המדוייק יותר כדי להסביר את עצמי.

היום, כאשר אנשים מסויימים או מפלגות מסויימות טוענות שהן רוצות לחזק את הדמוקרטיה בזה שהן מחלישות רשויות אחרות, לדוגמה על ידי פסקת ההתגברות, אני מבין שזו לא דמגוגיה ולא טעות אקדמית מצידם, אלא כוונה מודעת לחזק עוד ועוד את רעיון הכרעת הרוב, שהיא התמצית של הדמוקרטיה הגרעינית, על חשבון החסמים שמעמידה כנגדה התפיסה הליברלית, למשל של הפרדת רשויות ושל עתונות חופשית. אני יודע שהם מאמינים שהדמוקרטיה, שהם מקווים שתעלה אותם שוב ושוב לשלטון, מספיקה להם, בעוד שהליברליזם רק מפריע להם. והרי זו המטרה של הליברליזם מלכתחילה, להגן על זכויות הפרט, כולל מפני עריצות הריבון שהוא מינה עליו מתוך רצון. היום אני מבין עד כמה המדרון הזה של ויתור על רעיונות ליברליים הוא חלקלק ועלול להוביל לדמוקרטיה בלתי ליברלית, פופוליסטית, שממנה המעבר לאוטוקרטיה, ולדיקטטורה, הוא כמעט בלתי נמנע.

לכן כל נסיון לפגוע באילו מהזכויות הליברליות במדינה מסויימת, בטח הפוליטיות אבל גם האזרחיות, צריך לראותו כנסיון לדרדר את אותה מדינה להיפוך מצב, בו במקום שהמדינה תפעל מתוקף אמנה חברתית שנועדה להגן על אזרחיה ולתרום לרווחתם של כולם, האזרחים הופכים למשרתיה של מדינה עריצה, מונהגת על ידי רודן או רודנית.

__________________

סיום

הגענו לסופו של הפרק הזה. תודה על ההאזנה. מקווה שנהניתם לחלוק איתי את המסע שעשיתי כדי לחדד את ההבחנה בין דמוקרטיה לליברליזם.

מי שמעוניינת או מעוניין לקרוא את התמליל המלא של כל הפרקים של "מגרש עולמי" ששודרו עד היום מוזמן להיכנס לאתר האינטרנט של "מגרש עולמי", www.worldplayfield.com.
לינק תוכלו למצוא בתיאור של הפודקאסט.

אם מצאתן או מצאתם עניין בפודקסט "מגרש עולמי", שתפו את עובדת קיומו עם כל מי שאתן חושבות או אתם חושבים שעשוי גם כן למצוא בו ענין, ואל תשכחו לעשות לו לייק.

תוכלו גם לקבל עדכונים לגבי פרקים חדשים אם תעקבו אחרי עמוד הטוויטר של "מגרש עולמי".

להתראות בפרק הבא!


כל הזכויות שמורות לרוני ויסמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *