האובססיה הגיאופוליטית של פוטין לאוקראינה | פרק 1

תקציר:

באמצע פברואר 2022 מגיעה המתיחות בין רוסיה לאוקראינה לשיא. כוחות צבא רוסי גדולים מקיפים את אוקראינה מזה קרוב לשלושה חודשים. העולם תוהה האם פוטין אכן יפלוש לאוקראינה או שזהו רק תרגיל גיאופוליטי.

פרק ראשון זה של הפודקסט החדש "מגרש עולמי" עוסק באובססיה של פוטין לאוקראינה ומנתח את הסיבות הגיאופוליטיות והאחרות שמניעות את פוטין לפלוש לאוקראינה.

תוכן הפרק:

הנושא שבחרתי להתחיל בו הוא הגיאופוליטיקה שמאחורי העניין של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, באוקראינה. בפרק זה אני רוצה לחלוק עמכם את הרקע ואת הסיבות העמוקות יותר שעומדות בבסיס החלטתו של פוטין לפלוש לאוקראינה, מה שלא תמיד מוצאים בעתונות השגרתית, לפחות לא זאת הישראלית העוסקת בדרך כלל באופן רדוד ביותר בנושאים עולמיים.

מי מכן או מכם שקרא או שמע לאחרונה על המתיחות בין רוסיה לאוקראינה קרוב לודאי גם נתקל במשפט האומר שרק מי שנמצא בין אוזן ימין לאוזן שמאל של פוטין יודע באם הוא יפלוש בסופו של דבר לאוקראינה או שזהו רק תרגיל טקטי שמטרתו לזכות במספר הישגים מול המערב. אילו הישגים? למשל הרחקת טילים המאיימים על אדמת רוסיה, הרתעת נאט"ו מלצרף את אוקראינה אל הארגון ועוד. אני טוען, שלא חייבים להיות פוטין עצמו, אלא רק ללמוד יותר עליו ועל ההכרזות שלו, וכן לבחון את המעשים שלו בעבר באור גיאופוליטי, כדי להבין שבכוונתו לממש את האיום שלו ולפלוש לאוקראינה. פוטין הוא שחקן גיאופוליטי נחוש, נטול ערכים משותפים עם העולם החופשי, עם אובססיה לענין האוקראיני.
הפרק הזה נכתב והועלה לאויר בזמן שהמצור הצבאי הממושך ששם פוטין על אוקראינה נכנס לחודשו השלישי, וכאשר רוב ההערכות, ביניהן שלי, אומרות שפוטין אכן יפלוש לאוקראינה, אם פלישה חלקית ואם מלאה. לכן, מאד ייתכן שכאשר אתם מאזינים לפרק זה פוטין אכן כבר פלש לאוקראינה.

וכעת לנושא בשלו התכנסנו: מדוע להערכתי פוטין עומד לפלוש לאוקראינה בקרוב ומדוע לא יעזרו כל הלחצים הדיפלומטיים שמופעלים עליו לשנות את עמדתו המגובשת מלכתחילה.
לפני שאמנה את הסיבות שהביאו אותי להערכה זאת, מעט רקע עובדתי. מכיוון ש"מגרש עולמי" איננו פודקסט היסטורי, אמנה מספר עובדות בקצרה, החל בשנת 1991, השנה בה התפרקה ברית המועצות הסובייטית.
או אז, אוקראינה, שהיתה חלק מברית המועצות, הפכה להיות מדינה עצמאית. הרפובליקה הרוסית, אגב, המדינה הגדולה ביותר שנותרה עם פירוק הגוש הסובייטי, היתה בין המדינות הראשונות להכיר בעצמאותה של אוקראינה.
נתון מעניין וקשור בעקיפין לנושא שלנו, הוא שאוקראינה עם הכרזת עצמאותה, היתה המדינה בעלת המספר הרב ביותר של ראשי נפץ גרעיניים, מלבד ארה"ב ורוסיה, אולם תחת הלחץ של ארה"ב, הסכימה להתפרק מנשקה זה, כאשר היא מעבירה את חלקו לרוסיה, שוב בהסכמת ארה"ב, ומשמידה את חלקו האחר. בתמורה נחתם בשנת 1994 הסכם הידוע בשם "מזכר בודפשט" בו מתחייבות ארה"ב, רוסיה ובריטניה לשמור את בטחון אוקראינה. אגב מלבד אוקראינה, ויתרו על נשק גרעיני וחתמו על הסכם זה גם בלארוס וקזחסטן. יש גורמים באוקראינה המְצֵרים עד היום על החלטה זו לותר על נשק גרעיני כגורם מרתיע. מן הסתם התמונה היתה אחרת לגמרי כיום מבחינת אוקראינה, אם היתה מחזיקה עדיין בנשק גרעיני.
לעומת זאת, ההסכמה של ארה"ב והעולם המערבי שרוסיה לא תתפרק מנשקה הגרעיני, היא זו שמאפשרת לה להוות שחקן מפתח בסדר העולמי ולהיחשב כאחת משלוש המעצמות הגדולות בעולם, זאת למרות שמבחינה כלכלית, לפחות על פי התוצר הלאומי הגולמי, היא מדורגת רק במקום ה-11 בעולם, מתחת לאיטליה, צרפת ובריטניה. התמ"ג של רוסיה קטן פי 10 מזה של סין ופי 14 מזה של ארה"ב. למעשה, התמ"ג של רוסיה קטן מזה של מדינת טקסס. על פי תמ"ג לנפש, אגב, רוסיה היא במקום ה-66 בעולם.
כוחה הצבאי של רוסיה לעומת זאת, בעקבות מהלכי הצטיידות ומודרניזציה שעבר הצבא הרוסי, כמובן על חשבון הרווחה של העם הרוסי, ובשקלול הנשק הגרעיני שברשותה, נחשב השני או השלישי בעולם, אחרי ארה"ב וסין.

רוסיה לא היתה מעולם שביעת רצון ממצבה הגיאופוליטי בעקבות התפרקות ברית-המועצות, אך היא היתה עסוקה בשיקום כלכלי, אגב, תוך כדי שוד של המשאבים הלאומיים ע"י מספר לא קטן של אנשים מקושרים שהפכו לאוליגרכים של רוסיה. כאשר המצב הכלכלי שלה התייצב, ובמיוחד לאחר עלייתו של פוטין לשלטון, החלה רוסיה להסתכל ימינה ושמאלה.
עד שנת 2013 היו באוקראינה ממשלות המקורבות למוסקבה. אולם כאשר בסוף שנת 2013 סירבה הממשלה לחתום על הסכמי סחר חופשי עם האיחוד האירופי, קרוב לודאי בהשפעת רוסיה של פוטין, פרצו הפגנות ענק בכל רחבי אוקראינה, במהלכן נהרגו מאות מפגינים. ההפגנות נמשכו אל תוך 2014, והן הביאו לבסוף להדחתו של הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ', ולהכרזה על בחירות חדשות. פוטין קרא למהלך הזה "הפיכה בלתי חוקית", בעוד המערב הכיר בו כמהפך לגיטימי. בבחירות שנעשו ב-2014, תחילה לבחירת נשיא ואח"כ לפרלמנט, אכן חוזקו פוליטיקאים תומכי המערב, למגינת ליבו של פוטין.
עוד במרץ אותה שנה, פרצה בחצי האי קרים אשר בדרום אוקראינה, על הים השחור, התקוממות עממית כנגד השלטון המרכזי האוקראיני ובעד הסתפחות לרוסיה, אשר לא ברור עד כמה היתה אותנטית, או מאורגנת ע"י רוסיה. כיום ידוע שחיילים רוסים רבים במסווה של אזרחים נראו בחצי האי לפני ובמהלך אותה התקוממות. בכל מקרה, בעקבות אותן מחאות כנגד השלטון האוקראיני, פלשה  רוסיה לחצי האי קרים וסיפחה אותו אליה, למרות מחאות של מדינות העולם החופשי וארגון האומות המאוחדות, אך ללא התנגדות צבאית מצד אף גורם חיצוני. עד היום נחשב סיפוח זה כבלתי חוקי על-ידי הקהילה הבינלאומית.
כמו כן, באותה שנה, על-ידי מראית עין של התקוממות של גורמים בדלניים באיזור בשם דונבאס שבמזרח אוקראינה, על גבולה של רוסיה, אך בעצם בגיבוי צבאי גלוי של רוסיה, הוקמו שתי ישויות מדיניות שהכריזו על התנתקותן מאוקראינה, הרפובליקה העממית של דונייצק, והרפובליקה העממית של לוגאנסק. מדינות במירכאות אלה מעולם לא הוכרו ככאלה ע"י הקהיליה הבינלאומית. אוקראינה מתייחסת לשטחים אלה כ"שטחים כבושים זמנית" ולתושביהם כטרוריסטים, ולחימה מתקיימת בין אוקראינה לבינן מאז 2014 ועד היום. רוסיה רואה בהן מדינות בעלות זיקה אליה, ובעצם אלה שטחים כבושים על-ידיה דה-פקטו.
נעשה נסיון להביא להפסקת אש בדונבאס על-ידי חתימת הסכם בין נציגים מאוקראינה, רוסיה, דונייצק ולוגאנסק בספטמבר 2014, הסכם הידוע בשם "פרוטוקול מינסק" (על שם המקום בו נחתם), אך עד היום לא מומש ההסכם, עקב פרשנות שונה שלו ברוסיה ובאוקראינה, וכפי שהזכרתי הלחימה באיזור נמשכת עד היום.

אז עכשיו, אחרי שסקרתי את העובדות ההיסטוריות, מדוע אני חושב שפוטין עומד לפלוש לאוקראינה בקרוב ומדוע לא יעזרו כל הלחצים הדיפלומטיים שמופעלים עליו לשנות את עמדתו המגובשת מלכתחילה.
אמנה את כל הסיבות שהביאו אותי למסקנה זאת בקצרה אחת לאחת ואפרט יותר בהמשך הפרק:
סיבה מס' אחת: הצורך של רוסיה מאז ומעולם במעבר רחב ונוח לים השחור ומשם לנתיבי הים החמים שמדרום לרוסיה.
סיבה מס' שתיים: פוטין שואף להגדיל את רוסיה או לפחות את איזור ההשפעה שלה מערבה, בדומה להשקפה הגיאופוליטית של הרחקת אויבים פוטנציאליים עוד מימי הצארים.
סיבה מס' שלוש: פוטין מאמין שאין עם אוקראיני נפרד, ושחבלי אוקראינה היו שייכים מאז ומעולם לממלכה הרוסית, אם זו הצארית או זו הסובייטית.
סיבה מס' ארבע: פוטין מודרך על-ידי הערצתו את סטלין, ורוצה להיזכר בהסטוריה כמנהיג גדול לפחות כמותו.
סיבה מס' חמש: הצורך של פוטין להרגיע מתחים מבית על ידי יצירת מטרה לאומית חיצונית וציור המערב כאוייב.
סיבה מס' שש: העולם לא ייחלץ לעזרת אוקראינה באופן אקטיבי, ופוטין יודע זאת.

הרצון במעבר לים השחור

אז נתחיל בסיבה הראשונה לכך שרוסיה של פוטין תפלוש לאוקראינה: הצורך של רוסיה מאז ומעולם במעבר רחב ונוח, מרובה נמלי ים אל הים השחור. אם תתבוננו במפת העולם, ותתמקדו ברוסיה, תבחינו מיד שלרוסיה יש בעיה גיאוגרפית: זוהי מדינה בעלת שטח גדול מאד, אך עם מיעוט גישה אל הים. נכון שיש לה חוף ארוך מאד בצפונה, אך הוא גובל בימים אשר נמצאים במצב קפוא חלק גדול מימות השנה, ולכן חסרי ערך גבוה. כמו כן הם רחוקים מנתיבי הסחר של העולם, וגם כאשר המים בהם מופשרים, העברת סחורות דרכם הינה יקרה.
אם נתבונן במערב רוסיה, נראה שיש לה חוף לא ארוך לצד הים הבלטי, עם נמל גדול בסיינט-פטרסבורג, משאב שהושג בעקבות מלחמות לאורך שנים רבות והסדרים עם פינלנד השכנה.
בדרום, יש לרוסיה חוף קצר לים השחור וחוף קצר לים אזוב המחובר לים השחור. לים השחור חשיבות קריטית לרוסיה מבחינה אסטרטגית וכלכלית כי הוא מאפשר מעבר של ספינות מלחמה ואניות מסחר אל הים התיכון, וממנו אל האוקיינוס האטלנטי, וכן אל הים ההודי ואל ים סין הדרומי דרך תעלת סואץ.
וזו בדיוק הסיבה לסיפוח חצי האי קרים בשנת 2014. בין חצי האי קרים לבין רוסיה ישנו מיצר מים, מיצר קרץ', דרכו עוברות ספינות מים אזוב שלחופי רוסיה אל הים השחור. מי ששולט בחצי האי קרים יכול תיאורטית להגביל את המעבר אל הים השחור בעת סכסוך. כמו כן, בחצי האי קרים יש נמל גדול וחשוב, נמל סבסטופול, שמאפשר גישה נוחה אל הים השחור. שתי אלה היו סיבות טובות עבור פוטין לא להשאיר את חצי האי קרים בידי אוקראינה. אלא שנכס זה הוא חסר משמעות ללא חיבור יבשתי נוח בין מרכז רוסיה לחצי האי קרים.
כיום, מסתפקת רוסיה במעבר אל חצי האי קרים באמצעות "גשר קרים", אותו בנתה מיד לאחר סיפוח חצי האי קרים. זהו בעצם צמד גשרים, אחד משמש לכלי רכב כולל משאיות, השני לרכבות. אורכו 19 ק"מ, והוא הגשר הארוך ביותר שבנתה רוסיה מעולם והגשר הארוך ביותר באירופה.
אך תארו לכם, איזה יתרון ייתן לרוסיה מעבר יבשתי רחב ונוח אל חצי האי קרים, שיהיה גם קצר יותר.

פה נכנס לתמונה איזור דונבאס במזרח אוקראינה שכבר נמצא כאמור בשליטה רוסית דה-פקטו. בימים אלה אנו גם שומעים שחבריו של פוטין בדומה, הפרלמנט הרוסי, מתכוונים להעביר הצעת חוק לסיפוח רשמי של דונייצק ולוגאנסק אשר בחבל דובנאס.  אם רוסיה תמשיך ותכבוש חבלי ארץ במזרח אוקראינה, שמחברים את דונבאס עם חצי האי-קרים, אפילו רק עד נהר הדנייפר, תזכה באותו מעבר רחב ונוח אל נמלי הים השחור.
לפי דעתי, זו המטרה הראשונה במעלה של פוטין במלחמה הנוכחית שהוא מחולל עם אוקראינה. נכון, שהמטרה ארוכת הטווח שלו היא כנראה כיבוש של אוקראינה כולה, וייתכן והוא יפלוש כבר עתה גם לצפון אוקראינה, ואולי לאוקראינה כולה, אבל פוטין הוא שחקן שחמט גיאופוליטי עם סבלנות גדולה. הוא פועל בשיטת הסלמי. אם יכבוש את כל אוקראינה, קרוב לודאי שהוא ייענה ללחץ הבינלאומי שיקום וייסוג לאחר תקופה מרוב שטחי אוקראינה, אבל מהשטחים במזרחה קרוב לודאי שלא ייסוג עוד.

החשש התמידי מהמדינות השכנות

הסיבה השניה לכך שפוטין יפלוש לאוקראינה היא שרוסיה מוקפת במערבה ע"י מדינות שהיו בעבר חברות בברית המועצות, ושכעת הן לא רק עצמאיות אלא גם חברות בארגון נאט"ו, ארגון האמנה הצפון-אטלנטית. ארגון נאט"ו הוא ארגון הגנה צבאית שהוקם אחרי מלחמת העולם השניה כדי להרגיע את החששות הקיומיים של מדינות אירופה המותשות, בעיקר מהכוח הסובייטי העולה, על-ידי הסכמה להגנה הדדית מפני תוקף חיצוני, אך בעצם ההגנה המשמעותית ביותר העולה ממנו היא זו המובטחת ע"י ארה"ב. סעיף חמש של אמנת נאט"ו ממצה הסכמה זאת. אני מצטט מתוכו: "המדינות החברות מסכימות שבכל מקרה של התקפה מזויינת כנגד אחת מהן או יותר, באירופה או בצפון אמריקה, תיחשב התקפה כזו כהתקפה כנגד כולן. אי לכך, הן מסכימות שבמקרה של התקפה כזו, כל אחת מהן, בהתאם לזכותה להגנה עצמית המוכרת על פי סעיף 51 לאמנת האומות המאוחדות, תסייע לפי הצורך למדינה או למדינות שהותקפו, באופן עצמאי או יחד עם המדינות האחרות. הסיוע יכול לכלול, לפי הצורך, גם שימוש בכוחות מזוינים. כל זאת, על מנת להחזיר את הביטחון למדינות הברית הצפון אטלנטית". סוף ציטוט.

ובכן, מאז התפרקותה של ברית המועצות, הצטרפו לברית נאט"ו המדינות הבאות ששוכנות על גבול רוסיה, או סמוך לה, ואשר היו בעבר בנות ברית של רוסיה הסובייטית: אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין ורומניה. רק בלארוס ואוקראינה הן המדינות ששוכנות ממערב לרוסיה וטרם הצטרפו לנאט"ו. בלארוס חתומה על מספר אמנות לשיתוף פעולה עם רוסיה עוד מימיה הראשונים. בלארוס נשלטת ע"י אלכסנדר לוקשנקו הנחשב על-ידי המערב כמוביל את ארצו לכדי דיקטטורה. אין סכנה מבחינת פוטין שלוקשנקו יתרחק מרוסיה, להיפך, ישנם סימנים שהמדינות צועדות לקראת איחוד מלא. כמו כן, אנחנו יודעים שבימים אלו נעשים תמרונים צבאיים משותפים לצבא רוסיה ובלארוס, שקרוב לודאי מהווים עוד דרך לקרב כוחות צבא רוסיים אל גבולה של אוקראינה.
אבל אוקראינה, שמאז 2014 מבקשת לחבור אל המערב ואפילו להצטרף לנאט"ו, מהווה מבחינת פוטין סכנה לרוסיה. אם אוקראינה תחבור לנאט"ו לפני שפוטין ישלים את כוונתו לכבוש לפחות חלקים ממנה, זה עלול להיות מאוחר מדי מבחינתו, ופוטין מעוניין באוקראינה שתהיה בשליטת רוסיה או בהשפעתה המוחלטת, בדומה לבלארוס, כדי שתהווה חוצץ בינו לבין מדינות אירופה המאוגדות בארגון נאט"ו.


אתם ודאי שואלים את עצמכם למה שפוטין יחשוש כל כך ממדינות אירופה, הרי כולן דמוקרטיות המבוססות על ערכי שלום וליברליות, שכל מטרתן באיחוד במסגרת ארגון נאט"ו הוא הגנה מפני תוקפים אפשריים, לא כדי ליזום תקיפה של מדינות אחרות. ובכן התשובה נעוצה גם בחששות העתיקים ברוסיה מפני כל המדינות הסובבות אותה עוד מימי שלטון הצארים, וגם בעובדה שרוסיה בכלל, ופוטין בפרט, אף פעם לא חוו דמוקרטיה של אמת, וגם אף פעם לא ראו בליברליזם, חופש, דמוקרטיה ושאיפה לשלום, ערכים.
פוטין במיוחד, שהעיסוק שעיצב את חייו היה הקריירה שלו בק.ג.ב של ברית המועצות, אותו ארגון חשאי נורא, ואשר חווה את הטראומה מבחינתו של נפילת ברית המועצות, לא עבר המרה אל עולם הערכים של המערב כאשר נפלה ברית המועצות. מבחינתו, ברית נאט"ו נשארה ברית של אויבי רוסיה. מבחינתו הוא היה רוצה להרחיב את שטחי רוסיה עד כמה שאפשר מערבה, בדיוק כפי ששאפו הצארים החל מהמאה ה-16 ועד תחילת המאה העשרים, ורוסיה של אחרי המהפכה הקומוניסטית החל מ-1917 ועד 1991.

פוטין טוען שאין עם אוקראיני

סיבה מספר שלוש להערכה שלי שפוטין יפלוש לאוקראינה ולא רק מאיים בכך היא שפוטין מאמין שאין דבר כזה עם אוקראיני נפרד, ושחבלי אוקראינה היו שייכים מאז ומעולם לממלכה הרוסית, אם זו הצארית או זו הסובייטית.
למרות שקשה לדעת מראש את כוונותיו של שליט כלשהו, במיוחד אם הוא דיקטטור, ההיסטוריה המודרנית לימדה אותנו שניתן ללמוד הרבה על כוונות כאלה מתוך דבריו של אותו רודן עצמו, אם שהובעו דרך כתיבת ספר, ואם בצורה של נאומים שנתן בשפתו לעמו או בפני החוג הסובב אותו.
בחודש יולי 2021 פורסם באתר האינטרנט הרשמי של נשיא רוסיה מאמר שכותבו הוא נשיא רוסיה עצמו, ולדימיר פוטין שכותרתו היא: "על האחדות ההיסטורית שבין העם הרוסי והעם האוקראיני".

אין זה משנה באם פוטין אכן כתב כל מילה שם בעצמו או שנעזר בכותבים מקצועיים. ניתן להניח שהכתוב במאמר משקף בדיוק רב את דעותיו של פוטין, לפחות אלה שהוא רוצה שהציבור יידע עליהן.
בתמצית, מה שפוטין טוען במאמר הוא שהרוסים, האוקראינים והבלארוסים הם עם אחד, שמקורו הוא בעם רוס העתיק אשר ישב בשטחי נסיכות קייב הכוללת את שטחי רוסיה, אוקראינה ובלארוס, שהגבול שהוקם בין רוסיה לבין אוקראינה הוא טרגדיה ותקלה המשותפת לשני העמים, שהמילה "אוקראינה" משמעותה ברוסית עתיקה היא "פריפריה" ולכן נועדה לתאר את השטח הנקרא היום אוקראינה כאיזור הפריפריה של רוסיה הגדולה והמאוחדת.
הוא מתאר במאמר איך רוסיה הגדולה סיפחה אליה את חצי האי קרים ושטחי האדמה שלחוף הים השחור לאחר שכבשה אותם מהממלכה העותומנית במאה ה-18. והוא חוזר ומדגיש שמה שאיחד את העמים שישבו ברוסיה הגדולה הוא העובדה שדיברו באותה שפה, השפה הרוסית, ושהתפתחותן של שפות נוספות כגון האוקראינית היתה תוצאה של התפצלות מלאכותית של רוסיה למספר מדינות.
כדי לחזק את התיזה שלו שאוקראינית אינה שפה טבעית, הוא מביא דוגמאות של מספר סופרים ומשוררים אוקראינים ידועים, כגון ניקולאי גוגול, שכתבו את מיטב יצירותיהם בשפה הרוסית.
פוטין ממשיך וטוען במאמרו שהרעיון שיש עם אוקראיני נפרד מהעם הרוסי טופח במאה ה-19 ע"י פולין ואחר כך ע"י אוסטרו-הונגריה מטעמים פוליטיים בלבד.

הוא ממשיך וסוקר את ההיסטוריה של אוקראינה, וטוען שבימי ברית המועצות ניתנה לאוקראינה מעמד של מדינה נפרדת עקב מדיניות של יצירת פדרציה של מדינות קומוניסטיות תחת ההגמוניה של רוסיה הסובייטית. שטחים שהוחזרו לברית המועצות על-ידי פולין, כמו חצי האי קרים ניתנו לאוקראינה הסובייטית שלא בצדק.
לכן, טוען פוטין, אוקראינה המודרנית היא תוצר מלאכותי של העידן הסובייטי. הוא מוסיף וטוען, אני מצטט: "אנחנו יודעים וזוכרים היטב ששטחה של אוקראינה נקבע – בחלקו העיקרי – על אדמות רוסיה ההיסטורית". סוף ציטוט.
אחר כך עובר פוטין לפסים מעשיים יותר וכלכליים וברוח שונה. ייתכן שמקור הדברים האלה בכותב אחר מתוך כמה שכתבו עבור פוטין את המאמר, אבל זה ממשיך להיות מעניין: פוטין טוען שרוסיה תמכה כלכלית באוקראינה בין השנים 1991, לאחר התפרקות ברית המועצות, ועד שנת 2013, בהיקף של 84 מיליארד דולר. שאוקראינה ממשיכה לקבל מרוסיה 1.5 מיליארד דולר בעבור מעבר הגז הטבעי דרכה לאירופה, ושאם לא היתה "סוטה מן העיקר", וממשיכה בקשרים הכלכליים עם רוסיה, במקום לפנות למערב, היתה נהנית מעוד עשרות מילארדים של דולר שמקורם ברוסיה. כמובן שיש פה התעלמות צינית ומכוונת מכך שרוסיה עומדת להשלים את צנור הגז נורדסטרים 2, אחיו של הצנור הקיים נורדסטרים 1, שיחדיו יאפשרו להעביר את הגז הרוסי לאירופה דרך הים הבלטי, וכך יבטלו את הצורך במעבר הנפט דרך אוקראינה ואת התשלום לה.
פוטין טוען ששיתוף הפעולה הכלכלי בין רוסיה לאוקראינה הוא ללא אח ורע באיחוד האירופי, שהמשך הקשר הזה יכול היה להביא לפיתוח של שתי המדינות. ואז הוא עובר להאשים את שלטונות אוקראינה, שבניגוד לרצונו של העם האוקראיני, בחרו לטענתו, החל משנת 2014, להתרחק מרוסיה המיטיבה. חוגי השלטון של אוקראינה, אומר פוטין, בחרו לא רק להתעלם מההיסטוריה המשותפת של העמים, אלא אף לשכתב אותה לצרכיהם.
ופוטין מאשים גם את ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי בדחיפתה של אוקראינה לעזוב את השותפות הכלכלית עם רוסיה כדי לפגוע ברוסיה, תוך התעלמות מבקשותיה של זו המסכנה לדון בנושאים האלה. אוקראינה, אומר פוטין, נגררה צעד אחר צעד למשחק גיאופוליטי מסוכן שמטרתו היא להפוך את אוקראינה לחייץ בין רוסיה לאירופה, צעד שמכוון כנגד רוסיה.
בהמשך, פוטין תוקף את "חוק העמים הילידים"  שעבר בפרלמנט האוקראיני בשנה האחרונה, ואשר מעניק את ההגדרה של עם אוקראיני מקורי רק לקבוצות אתניות שאין להן מדינה משלהן מחוץ לאוקראינה. חוק זה לכן, מוציא כמובן מהחשבון את התושבים הרוסיים שבאוקראינה מלהיות אחד העמים המקוריים באוקראינה. פוטין מגדיר חוק זה כשווה ערך מבחינתו לשימוש בנשק המוני כנגד רוסיה. לא פחות!
ואז הוא עובר לתאר עוד ועוד את פרויקט ה"התנגדות לרוסיה" שמטפחת אוקראינה לטענתו, בעידודן הפעיל של מדינות המערב.
פוטין מסיים את מאמרו בהצהרות כמו, אני מצטט: "אני משוכנע שריבונות אמיתית לאוקראינה תיתכן אך ורק תוך שותפות עם רוסיה." ו-"ביחד, תמיד היינו ולעולם נהיה חזקים יותר ומוצלחים יותר עשרות מונים. כי אנחנו עם אחד." סוף ציטוט.
ובכן, אחרי ששומעים את דיעותיו אלה של פוטין, ניתן בכלל להטיל ספק לגבי כוונותיו התוקפניות כלפי אוקראינה השואפת להיות דמוקרטיה מערבית?

פוטין רוצה להידמות לסטלין

סיבה מספר ארבע לכך שפוטין ייכנס לאוקראינה היא שאיפתו להשאיר חותם על הסדר העולמי, בדומה לדמות היסטורית שהוא מעריץ: ג'וזף סטלין, שהיה שליטה הכל יכול של ברית המועצות משנת 1922 ועד מותו הבלתי צפוי בשנת 1953.
סטלין זכור בעולם בעיקר בגלל הרציחות ההמוניות מבית של מי שהוגדרו מתנגדי משטר ובזכות מדיניות החוץ שלו בתקופת מלחמת העולם השניה. לפוטין לא מפריע יותר מדי שלסטלין מיוחסת רציחתם של מיליוני תושבי ברית המועצות. הוא מעריץ את מדיניות החוץ בעלת האינטרסנטיות הרוסית המזוקקת, מחוסרת הערכים של סטלין. בשנות השלושים של המאה העשרים, כאשר המפלגה הנאצית בגרמניה הלכה והתתחזקה והחלה להסתמן כסיכון לשלום העולם, זיגזג סטלין בין ברית עם צרפת ואנגליה לבלימת גרמניה, לבין ברית עם היטלר. בסופו של דבר בחר לחתום באוגוסט 1939 על הסכם אי-התקפה עם גרמניה, הסכם הידוע כהסכם ריבנטרופ-מולוטוב על שם שרי החוץ של גרמניה וברית המועצות. בהסכם זה התחייבו רוסיה וגרמניה להימנע מתקיפה זו של זו, ובפרק סודי שלו, הסכימו לחלק ביניהן את פולין.
רק כאשר היטלר מצא את הזמן הנכון לפלוש גם לרוסיה, ביוני 1941, נאלץ סטאלין לעבור צד, והסכים להצטרף למחנה בעלות הברית. רק אחרי שנה וחצי עד שנתיים של אבידות כבדות לצבא האדום ולאזרחי ברית המועצות, תוך כדי התקדמות הכוחות הנאציים בעומק רוסיה, התהפכה הקערה על פיה לטובת הצבא האדום.
וכאן מגיע הפרק שמהווה את האורים והתומים של פוטין. עוד כשהצבא הנאצי על אדמת רוסיה, החל סטאלין לתכנן את עיצובה מחדש של מפת אירופה כך שתתאים לאינטרסים של ברית המועצות. ככל שהתקדמה המלחמה שיפר הצבא האדום את עמדותיו. מטרתו של סטאלין הייתה לא רק לשחרר את שטחי ברית המועצות מידי הנאצים, אלא גם להשתלט על חלקים גדולים של אירופה. בהתאם לכך פלש הצבא האדום למדינות הבלקן, והשתלט עליהן בזו אחר זו.
במקביל התקדמו גם הכוחות האחרים של בעלות הברית בראש ארצות הברית ובריטניה עד לריסוקה של גרמניה הנאצית.
ארצות הברית ובריטניה קיוו להגיע להסכמות משותפות עם ברית המועצות בעקבות נצחונן המשותף על גרמניה הנאצית, ולהקים ממשלות דמוקרטיות בכל המדינות ששוחררו מהכיבוש הנאצי. אבל סטאלין הערים עליהם, והקים ממשלות בובה קומוניסטיות בכל מדינות מזרח אירופה אותן כבשה ברית המועצות, עד לסיפוחן המלא למסגרת שהיתה ידועה אחר כך בשם "הגוש הסובייטי".
כך הפכה רוסיה ולווייניה למעצמה. זה היה הישגו הגיאופוליטי הגדול של סטאלין.

ניתן למצוא הרבה הוכחות לכך שסטאלין הוא נר לרגליו של פוטין, וגם משמש אותו כדוגמה כלפי הציבור הרוסי לחשיבות של מנהיג חזק. לדוגמה, הרטוריקה של פוטין שליוותה את סיפוח חצי האי קרים בשנת 2014 דיברה על חזרתה של פטריוטיות רוסית, והדהדה את נאומו המפורסם של סטלין שנשא לאחר פלישת הנאצים לרוסיה.
הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הידוע לשמצה משנת 1939 שהזכרתי קודם לכן, מוצג כעת על-ידי גורמים רוסיים רשמיים, מן הסתם בעקבות הנחייה של פוטין, כהישג גיאופוליטי של סטאלין שאיפשר את דחיית המלחמה עם הנאצים.
זה כבר לא נדיר לראות כרזות של סטאלין בחגיגות רשמיות שמארגן המשטר הרוסי, במיוחד ביום השנה לנצחון על גרמניה הנאצית, שהוא חג לאומי ברוסיה.
במסגרת ראיון שערך במאי הקולנוע אוליבר סטון עם פוטין בשנת 2017, הישווה פוטין את סטאלין לאוליבר קרומוול שהיה מצביא ומדינאי אנגלי במאה ה-17 ולנפוליאון בונאפארטה, וטען שסטאלין היה תוצר של תקופתו, אמירות שנועדו להציג את סטאלין באור חיובי כגיבור. פוטין התלונן שדמוניזציית היתר שנעשית לסטלין נועדה לתקוף את האיחוד הסובייטי בעבר ואת רוסיה. כדי לצאת תקין פוליטית, ולרצות את הקהל של המראיין שלו, פוטין הוסיף שכמובן שאין לשכוח את זוועות הסטאליניזם.
פוטין רוצה להכנס לספרי ההיסטוריה כמנהיג בסדר גודל של סטאלין, אשר הביא את רוסיה להיות שוב במעמד של מעצמה עולמית בעלת השפעה, תוך שהוא משיג לה הישגים גיאו-פוליטיים רבים ככל האפשר. בהתאם לכך פוטין הוא מעין סטלין מתון, לא מגיע לדרגתו של זה מבחינת דיכוי עמו שלו, אבל בהחלט לא טומן את ידו בצלחת כאשר מישהו או ארגון כלשהו נחשב בעיניו כמפריע למטרותיו הלאומיות או האחרות.

פטריוטיזם כאמצעי הרגעה מבית

הסיבה החמישית לפלישה הממשמשת ובאה לאוקראינה היא הצורך של פוטין להרגיע מתחים מבית על ידי יצירת מטרה לאומית חיצונית וציור המערב כאוייב. כך הוא מסיר מסדר היום את הבעיות הכלכליות, ואת דיכוי החופש הפוליטי והאישי ברוסיה.
ולא שפוטין לא זוכה כיום בתמיכה רחבה למדי ברוסיה. במשאלי דעת קהל שנערכו בתחילת השנה, 65% מהנשאלים השיבו שפעולותיו של פוטין הן חיוביות. במשאל דומה שנערך ע"י הארגון הבלתי תלוי "מרכז לבאדה" ביולי 2020 נמצא ש-60% מתושבי רוסיה תומכים בפוטין.
בין הגורמים לתמיכה בפוטין מבית נמצאים הפעולות שהוא עושה להעלאת קרנה של רוסיה לכדי מעצמה עולמית והתנעת רגשות פטריוטיים רוסיים.
כך, בעקבות סיפוח חצי האי קרים בשנת 2014 וההתערבות בחבלים המורדים בדונבאס שבמזרח אוקראינה, הראו סקרי דעת קהל שהתמיכה בפוטין עלתה ב- 20 אחוזים.
נכון שבמדינה עם שלטון בו הפחד מהשלטון קיים ברקע, ישנה מה שנקרא "הטיית הדיקטטור" לטובת השליט, אבל הנתונים האלה נחשבים למשקפים טוב למדי את נטיית הצבור ברוסיה.
נתון מעניין נוסף הוא שביולי 2020 נערך ברוסיה משאל עם רשמי לגבי תיקון מוצע לחוקה, שמאפס את זמן הכהונה של פוטין ומאפשר לו להתמודד מחדש על ראשות רוסיה.
כן, כן, אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל זו המציאות ברוסיה. 78% מהמשתתפים במשאל העם צידדו בכך. אינני נכנס לויכוח עד כמה היה פה הינדוס של התודעה הציבורית ואם היו פה הטיות לא חוקיות של משאל העם, כי לא חקרתי זאת – נשאיר שאלה זאת פתוחה. בכל אופן התיקון לחוקה תוקן ע"י הפרלמנט הרוסי, מה שיאפשר לפוטין להמשיך ולשלוט ברוסיה גם לאחר תום כהונתו האחרונה בשנת 2024 למשך שתים עשרה שנים נוספות.

אבל כמו כל רודן שסולל את דרכו לשלטון נצחי, אם בכוח, אם בתככים, ואם על-ידי שניהם, גם פוטין יודע שלא לעולם חוסן, ושמעמדו כשליט כל יכול עלול להתערער באופן בלתי צפוי כתוצאה ממרי אזרחי. למרות כל האמצעים הכוחניים שהוא נוקט, כמו שיכתוב החוקה של רוסיה, איסור הפעילות של ארגוני זכויות אדם, שליטה על ערוצי הטלוויזיה, מעצר עיתונאים, נסיון ההרעלה של מתנגד השלטון אלכסיי נבלני ואחר מאסרו, מעצרים של מתנגדי שלטון אחרים, זריעת דיסאינפורמציה ברשתות החברתיות ברוסית ועוד, גורלו, כמו גורלו של כל רודן, הוא להיות תמיד בחרדה מפני קטיעה בלתי צפויה של כוחו.
ויש דברים בגו. הפגנות ומחאות כנגד פוטין ומשטרו התרחשו בהיקף גדול מספר פעמים. האחרונות והידועות ביותר החלו ב-23 בינואר 2021 בעקבות מעצרו של מתנגד המשטר ומנהיג "הארגון למלחמה בשחיתות" אלכסיי נבלני. נבלני נעצר מיד עם חזרתו לרוסיה בעקבות טיפול רפואי שהציל את חייו בגרמניה, בעקבות נסיון התנקשות בחייו באמצעות רעל, שמיוחס לסוכנים רוסים. ההפגנות נמשכו כשלושה חודשים והקיפו 198 ערים בכל רחבי רוסיה. ההפגנות דוכאו ביד קשה על ידי השלטונות הרוסיים.
הפגנות ומחאות גדולות היו גם כעשר שנים קודם לכן. הן החלו בדצמבר 2011 ונמשכו כשנה וחצי, בעיקר במוסקבה ובסיינט-פטרסבורג, אך גם בערים רבות נוספות בכל רחבי רוסיה. מה שהתחיל כמחאה נגד חשדות להונאת בחירות, נמשך והפך להפגנות כלליות יותר בעד חופש פוליטי, בחירות אמת ושחרור אסירים פוליטיים.
משום כך פוטין לא מפסיק לתחזק את התמיכה בו מבית. פעולה התקפית באוקראינה יכולה בהחלט להעלות את אחוזי התמיכה בו ולהחליש מוקדים של חוסר שביעות רצון.

הידיעה שאף מדינה לא תעצור את רוסיה

הסיבה הששית לכך שפוטין יפלוש לאוקראינה היא שהוא יודע שאף מדינה בעולם לא תצא להגנתה של אוקראינה באופן פעיל. נכון, יינקטו סנקציות נוספות כנגד רוסיה, ואולי אף כנגד פוטין ועוד כמה ממרעיו באופן אישי, אך פוטין כבר לקח את זה בחשבון שיקוליו. רזרוות המט"ח שצברה רוסיה במשך השנים האחרונות, בגובה של 630 מיליארד דולר, יעזרו לה להתמודד עם עוד סנקציות כלכליות.
הודות לכך שאוקראינה לא חברה עדיין בנאט"ו, יכולה ארצות הברית לנשום לרווחה וכך גם המדינות האחרות בנאט"ו – אף אחד לא מצפה מהן לצאת למלחמה כדי להגן על אוקראינה. כמובן שהן רואות פלישה לאוקראינה כאיום על שלומן ועירעור של הסדר העולמי הקיים, אך לא עד כדי יציאה למלחמה פעילה.
נכון, ייתכן ומנהיג אחר מג'ו ביידן היה רואה במעשי פוטין פגיעה בערכי הדמוקרטיה והחופש האישי המקודשים בחוקה האמריקאית, וסכנה לעולם, ומחליט לצאת למלחמה כנגד רוסיה. אבל אז הוא היה מסתכן בגרירת העולם למלחמה נרחבת, וכמובן יש גם את איום הנשק הגרעיני. כך שזה תסריט עם סיכוי אפסי.
ואני לא אומר את זה בביקורת. העולם הנאור המחזיק בערכים כמו חירות האדם לא שש אלי קרב. לא קל להקים אותו מרבצו, כי למנהיגיו ברורים המחירים הכואבים של כל מלחמה. רק מדינאים דיקטטורים, ואולי גם אוטוקרטים, החסרים את ערכי המדינות בעלות הדמוקרטיה הליברלית, ייצאו למלחמה לצורך הישגים גיאופוליטיים.

הדבר מזכיר כמובן את מה שקרה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. בשנת 1938 העולם המערבי בלע בשקט את פלישת גרמניה הנאצית לאוסטריה וסיפוחה, בריטניה וצרפת חתמו עם גרמניה על "הסכם מינכן" במסגרתו הסכימו על סיפוח חבל הסודטים של צ'כוסלובקיה ע"י גרמניה, תוך שהם לוחצים על ממשלת צ'כוסלובקיה לוותר על החבל הזה כדי למנוע מלחמה,  ובהמשך, כשהפר היטלר את ההסכם וכבש את כל צ'כוסלובקיה, שוב היתה תגובה רפה.
אולם לבסוף, כאשר פלשה גרמניה גם לפולין, התעורר העולם החופשי, בתחילה בהובלת בריטניה, כדי להילחם באופן פעיל להבסת התוקפנות של גרמניה.

סיכום

לסיכום, ניתחנו את הרקע הגיאופוליטי ואת הסיבות העיקריות לכך שפוטין מעוניין לפלוש לאוקראינה. אלה היו: הצורך של רוסיה במעבר רחב ונוח לים השחור, השאיפה של פוטין להגדיל את רוסיה או  את איזור ההשפעה שלה מערבה, הדיעה שמחזיק בה פוטין שאין דבר כזה עם אוקראיני נפרד ולכן גם אין צורך במדינה ריבונית עבורו, הרצון של פוטין להכנס להסטוריה כמנהיג בסדר גודל דומה לסטלין, הצורך של פוטין להרגיע מתחים מבית, ולבסוף הידיעה שהעולם לא ייחלץ לעזרת אוקראינה באופן מלחמתי פעיל, ושרוסיה יכולה לדעת פוטין לעמוד בסנקציות נוספות למען המטרה הגיאופוליטית המקודשת של הגדלת כוחה.
אם פוטין לא יפלוש לאוקראינה בחדש פברואר 2022, הוא יעשה זאת בנקודת זמן אחרת בעתיד. פוטין לא ירפה מאוקראינה מכל הסיבות שמניתי בפרק זה.

כל הזכויות שמורות לרוני ויסמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *