צפון קוריאה – מדינה בהזיה עם נשק גרעיני | פרק 15

תקציר:

צפון קוריאה. הזיה גדולה יותר מהפנטזיות הדיסטופיות של 'משחקי הכס' ו'1984' של ג'ורג' אורוול ביחד. עם שושלת מלוכה ללא מתחרים מבית, עם סיפורים על רציחת בני משפחה של השליט היחיד ע"י זריקתם לכלבים מורעבים או ע"י ירי באמצעות כלי נ"מ, עם סגירוּת כמעט מוחלטת של אזרחיה מהעולם החיצון ועם נשק גרעיני מוכן לפעולה. עוד דוגמה לכך שהמציאות עולה על כל דמיון. הפרק היום יתאר בקצרה את ההיסטוריה שיצרה את שתי הקוריאות, ואחר כך יעסוק בגיאופוליטיקה של צפון קוריאה ושכנותיה, מקומה של ארה"ב בקונפליקט, ומה ניתן לעשות אל מול האיום הגרעיני שהיא מציבה אל מול העולם.

תוכן הפרק:

רקע גיאוגרפי

מבחינה גיאוגרפית חולקות צפון קוריאה ודרום קוריאה חצי-אי במזרח אסיה, הצמוד לסין בחלקו הצפוני. מצידו המזרחי של חצי האי נמצא ים יפן, מדרום לו ים מזרח-סין, שם מפריד מיצר קוריאה בין חצי האי לבין יפן, ובצידו המערבי הים הצהוב. שטחו הכולל של חצי האי הוא כ-220,000 קמ"ר, כלומר בדיוק פי עשרה משטח מדינת ישראל ללא יהודה ושומרון.  צפון קוריאה תופסת 120,000 קמ"ר, דרום-קוריאה 100,000 קמ"ר.

70% משטחו של חצי האי הוא הררי, אך ללא הרים גבוהים, מלבד הר פַּאֶקְטוּ בצפון שגובהו 2,744 מ' מעל הים. דומה להר החרמון שגובהו כ-2,800 מטר מעל הים.

האקלים בצפון קוריאה יבש וקר ובַּדָרום חמים ולח. הבדלי הטמפרטורה בחורף בין הצפון לדרום יכולים להגיע ל-20 מעלות צלזיוס.

כפי שאופייני לאיזור הזה, לקראת החורף פוקדות את חצי האי סופות טייפון ובקייץ סופות מונסון, אז יורדים גם עיקר הגשמים, רובם בדרום.

עיקר הגבול היבשתי הצפוני של צפון-קוריאה הוא בינה לבין סין, והוא עובר לאורך נהר יאלוּ בחלק המערבי שלו, הר פַּאֶקְטוּ במרכז, ונהר טוּמֵן בחלק המזרחי של הגבול. אורכו של הגבול עם סין הוא כ-1,400 ק"מ.  במקטע האחרון של נהר טומן, גובלת קוריאה הצפונית לאורך 17 ק"מ גם עם רוסיה, בחלק הקרוב יחסית לנמל ולדיווסטוק.
יש מעבר גבול אחד בין צפון-קוריאה לרוסיה מעל גשר הנקרא "גשר הידידות" עליו עוברות בעיקר רכבות.

___________________

רקע היסטורי

מהו הרקע ההיסטורי של שתי הקוריאות? מגרש עולמי איננו פודקאסט היסטורי אבל בלי קצת רקע היסטורי אי אפשר. בעת העתיקה נשלט חצי האי הקוריאני ע"י ממלכות שונות, כאשר בתקופות מסויימות היה מפוצל בין שלוש ממלכות ובתקופות אחרות היה מאוחד תחת ממלכה אחת. 

מהמאה השביעית עד לתחילת המאה העשירית שלטה בכל חצי האי שושלת מלוכה אחת בשם שילה. תקופה זו נחשבת כַּעידן בו התגבשה התרבות הקוריאנית. הדת שהתפשטה בו אז היתה דת הבודהיזם. את שושלת שילה החליפה שושלת גוֹריוֹ שאופיינה בהנחלת מערכת חוק ראשונית בכל רחבי הממלכה. אלא שבשנת 1231 הובסה הממלכה הקוריאנית ע"י מונגוליה והפכה כפופה לה במשך כ-150 שנה עד לנפילתה של מונגוליה. 

אז הפכה קוריאה שוב עצמאית ונשלטה ע"י שושלת ג'וסון עד תחילת המאה העשרים. בתקופה זו אומץ הקונפוציוניזם כפילוסופיה והדת הרשמיים בממלכה, ותחת השפעה זו קיבלה ההשכלה מקום של כבוד.

במאה השמונה עשרה זכתה קוריאה בכינוי Hermit Kingdom, "הממלכה המסתגרת", או "ממלכת הנזירים", כיוון שניסתה לבודד את עצמה לאחר מאות שנים של נסיונות לשלוט בה, לבזוז את משאביה, או סתם להשתמש בה כמעבר בין השטחים שמהווים היום את סין אל יפן וממנה, או אל האוקינוס השקט. כך עשו בתקופות שונות המונגולים, שושלת מינג הסינית, המנצ'ורים והיפנים. משום כך העדיפה קוריאה להתנתק מן העולם, נתק שכלל אפילו מסחר. מן הסתם על רקע היסטוריה זו, לא נראית ההתנתקות שנוהגת היום צפון קוריאה לעמה דבר בלתי טבעי.

בכל אופן ההסתגרות הזו עזרה לה באופן חלקי בלבד ורק עד תחילת המאה העשרים. בשנת 1910 פלשו היפנים לקוריאה וכבשו את כולה. תקופת הכיבוש היפני היתה תקופה של דיכוי ועריצות קשים ביותר. גברים קוריאנים רבים אולצו לעבוד בעבודות כפייה ונשים קוראניות אולצו לספק שירותי זנות ליפנים. היפנים אסרו שימוש בשפה הקוריאנית וכפו את דתם, דת השינטוֹ כדת הרשמית של קוריאה הכבושה.
זכר תקופת הכיבוש היפני מאפיל על יחסי קוריאה הדרומית ויפן עד היום. למרות ששתיהן דמוקרטיות ובעלות ברית של ארה"ב ומדינות אחרות במערב, הן טרם הגיעו להסכמה על שורה של נושאים, כאשר העיקרי שבהם הוא הפיצויים על אותה תקופה קשה. עוד סוגייה במחלוקת היא הריבונות על מספר איים.

בין צפון קוריאה לבין יפן אין יחסים רשמיים כלל.

הכיבוש היפני הסתיים רק בשנת 1945 כחלק מתבוסת יפן במלחמת העולם השניה. אז אולצה יפן למסור את קוריאה לבעלות הברית. חלקה הצפוני של קוריאה נתפס ע"י צבא ברית המועצות וכעבור זמן נכנס צבא ארצות הברית לדרומו של חצי האי. בוצעה חלוקה גיאוגרפית שרירותית ממזרח למערב על קו הרוחב 38, פשוט כי נראה היה על המפה שזה יוצר חלוקה לשני שטחים כמעט זהים בגודלם, ושתי המעצמות הסכימו שישלטו באיזורים אלה של קוריאה תקופה זמנית בת שלוש שנים לצורך שיקומה, לאחריה תאוחד קוריאה. אך ההסכמה הזו לא מומשה לעולם. בתמיכת שתי המעצמות, כל אחת בשטחה, הושפעה דרום קוריאה מהקפיטליזם וערכי הדמוקרטיה של אמריקה ואילו צפון קוריאה הושפעה מהקומוניזם הסובייטי. כעבור זמן איבדו ארה"ב וברית המועצות את הרצון לוותר על איזורי ההשפעה שרכשו באסיה-פסיפיק. הסובייטים אמנם עזבו את צפון קוריאה בשנת 1948 אך השאירו מאחוריהם מדינה קומוניסטית חדשה תחת השפעתם. שמה הרשמי: "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה".

באותה שנה גם הוקמה מדינה פרו-מערבית בדרום קוריאה, שנקראה בשם דומה משהו לזה של אחותה מצפון אך קצר יותר: "רפובליקת קוריאה".  בשנת 1949 עזבה גם ארה"ב את חצי האי קוריאה, תוך שהיא משאירה בדרום קוריאה כמה עשרות אלפי חיילים.

הסובייטים השאירו את צפון קוריאה בראשותו של קים איל-סוּנג, שמונה על ידם כמושל עוד כשהיו נוכחים בה, ואשר נשאר מנהיגה העליון עד מותו בשנת 1994. קים זה היה יליד פיונגיאנג אשר בקוריאה אך משפחתו ברחה מהכיבוש היפני לסין בשנת 1919 כאשר היה בן שבע. קים התחנך בסין והיה לחבר המפלגה הקומוניסטית הסינית משנת 1931. הוא הצטרף לצבא האנטי-יפני של המפלגה ולחם בשורותיה עד שנחלו תבוסה בידי צבא יפן בשנת 1941, אז נאלץ לברוח לברית המועצות. בברית המועצות צורף לכוחות גרילה קוראיניים שאומנו ע"י הצבא הסובייטי ואף זכה לדרגת קפטן של הצבא האדום. כאשר נכנסו הסובייטים לצפון קוריאה, נתנו לו תפקיד של מושל זמני, וכאשר עזבו את קוריאה הפכו אותו לראש הממשלה של המדינה החדשה שהוקמה בצפונה. קים איל-סונג ניצל את כוחו והשפעתו במדינה הצעירה שנולדה כדיקטטוּרה כדי להישאר שליטה היחיד עד יום מותו ואף להעביר את השלטון אל בנו.

מן העבר השני עברה דרום קוריאה דרך חתחתים פוליטית. היא לא נולדה כדמוקרטיה ליברלית אלא היתה בתחילת דרכה מדינה אוטוקרטית תחת נשיא רב כוח. אחר כך חוותה הפיכה צבאית בעקבותיה היתה למעשה דיקטטורה במשך 18 שנה. רק בשנת 1987 בעקבות עוד מספר מהפכי שלטון ומהומות סטודנטים הפכה דרום-קוריאה לדמוקרטיה, תהליך שנמשך עם גיבושה של חוקה למדינה בשנת 1988, והמשיך עם תהליכי ליברליזציה, כמו חופש הבעת דיעה והפרדת רשויות, עד להפיכתה לדמוקרטיה ליברלית החל משנת 2002 ועד היום.

נחזור לצפון קוריאה ולשנת 1950. ב-25 ביוני של אותה שנה תקפה צפון קוריאה את דרום קוריאה במה שהתחיל במתקפת פתע ונודע לימים כמלחמת קוריאה. קים איל-סונג, מנהיגה של צפון קוריאה, אחרי שנועץ וקיבל בחשאי את הסכמתן של ברית המועצות ושל סין, פתח במתקפה כוללת תוך כוונה לאחד את הקוריאות למדינה קומוניסטית אחת תחת שלטונו. קים העריך, מה שהתגלה אחר כך כטעות, שארה"ב שזה עתה פינתה את רוב צבאה מדרום קוריאה, לא תחפוץ להחזיר אליה צבא ולהתערב. ההצלחה של צפון קוריאה בתחילה היתה גדולה. צבאו של קים כבש את רובה של דרום קוריאה כולל את בירתה סיאול. אלא שנשיא ארה"ב טרומן החליט לצאת להגנתה של דרום-קוריאה. הוא גייס לשם כך את האו"ם, וכוח רב-לאומי שהורכב משש-עשרה מדינות, אבל היה ברובו אמריקאי בראשותו של הגנרל דאגלס מקארתור, נשלח לקוריאה.

מלחמת קוריאה נמשכה בסופו של דבר כשלוש שנים עם מספר תהפוכות. הכוח האמריקאי הצליח במערכה הראשונה לאגף את צבא צפון-קוריאה, ולשחרר חלקים נרחבים של הדרום, כולל הבירה סיאול. לאור ההצלחה שיכנע הגנרל מקארתור את שאר כוחות האו"ם ואת הנשיא טרומן שיש להמשיך ולכבוש את צפון קוריאה. הדבר הבהיל את סין, אשר חששה שהכוחות המערביים ימשיכו מעבר לצפון קוריאה ויפלשו אחר כך לסין. לכן, פתחה סין בהתקפת נגד עם מאות אלפי חיילים. התגובה הזו הצליחה, וכוחות האו"ם נסוגו דרך הים. אולם האמריקאים וכוחות האו"ם לא ויתרו, וכך נמשכה המלחמה עוד כשנתיים סביב קו הרוחב 38 אשר חוצה את הקוריאות ללא הכרעה, תוך כדי ניהול משאים ומתנים במשך אותה תקופה.

ב-27 ביולי 1953 נחתם סוף סוף הסכם הפסקת אש בין הכוחות הלוחמים. באופן רשמי נשארו שתי המדינות הקוריאניות במצב מלחמה אשר נמשך עד היום. כחלק מהסכם הפסקת האש הוגדר קו גבול אשר עובר על וסביב קו הרוחב 38, וכן איזור מפורז סביב קו זה, demilitarized zone, DMZ. אורכו של איזור מפורז זה הוא 242 קילומטר, ורוחבו כארבעה קילומטר. לאורכו משני צידיו ישנם בונקרים, עמדות צלפים, מוקשים וגדרות תייל גבוהות אשר נועדו למנוע כל מעבר בין שני הצדדים. סביב האיזור המפורז ישנם כשני מיליון חיילים של שני הצבאות יחדיו. בצד הדרומי יש גם כשלושים אלף חיילים אמריקאיים.  באמצע השטח המפורז הוקם אתר לניהול משאים ומתנים בין הדרום לצפון אשר קיבל את השם 'אזור הביטחון המשותף'. יש בו פס בטון המפריד בין הצפון לדרום, עם צריפי דיון שהשולחנות בהם חצויים בין החלק הצפוני לדרומי. משני עברי האיזור הזה נעשות על ידי שני הצדדים פעולות של תעמולה האחד כנגד השני, באמצעות רמקולים רבי עוצמה ובאמצעות בלונים שמפזרים עלונים. מצד דרום קוריאה מפריחי הבלונים האלה הם הרבה פעמים אזרחי צפון קוריאה לשעבר שהצליחו לערוק לדרום.

אנקדוטה נחמדה היא שעקב כך שבאיזור המפורז לא דרכה כף רגל אדם כבר כשבעים שנה, התפתח בו הטבע ללא הפרעה. אפשר למצוא שם מגוון גדול של בעלי חיים, עופות וצמחים, חלקם נדירים. ישנה כוונה להכריז על המקום כשמורת טבע מוגנת ואפילו אתר מורשת עולמית של אונסקו. 

____________________

רקע גיאופוליטי

כל מדינות אזור מזרח אסיה ודְרומה מביטות על צפון קוריאה בעצבנות. כל שכנותיה של המדינה הזו, הקרובות והרחוקות, יודעות שיש לבעיה הקוריאנית פוטנציאל להתפוצץ להם בפרצוף, לגרור אותן לסכסוך אזורי ולפגוע בכלכלתן. גם קריסה של הממשל בצפון קוריאה לא מבטיחה שום דבר חיובי, כי על הדרך היא יכולה לגרור את כל האיזור למלחמה, אפילו גרעינית, לחורבן של ערים שלמות, להעמקת הסכסוך בין ארה"ב לסין עד לרמה צבאית, וליצירת משבר הומניטרי נרחב. כך נמצאים כל השחקנים במילכוד.

לסין ולצפון קוריאה אין אחדות דעים אידאולוגית למרות שלכאורה מדובר בשתי מדינות קומוניסטיות. הקומוניזם בשתי המדינות האלה נבנה על בסיס שונה וגם עבר תהפוכות שונות עם השנים. מומחים רבים מעריכים שהקומוניזם בצפון קוריאה נועד אך ורק כדי לגַבּות את הדיקטטורה האוטוקראטית של משפחת קים. גם לא תמצאו כל איזכור של המילה קומוניזם בתיאור המפלגה השלטת, אלא "מפלגת הפועלים". סין מסייעת לצפון קוריאה כיוון שאין לה כל סיבה להפוך אותה ליריבתה. גם סין לא רגועה משְכֵנְתַה בעלת הנשק הגרעיני. כמו כן בהנהגת סין יש חשש מתמיד מפני סיטואציה גיאופוליטית שתביא לכך שמיליוני פליטים יחצו את נהר יאלו מן הצד הקוריאני וישטפו אותה.

סין לא רוצה היום להילחם בשביל צפון קוריאה, אבל גם לא רוצה קוריאה מאוחדת שעלולה להכיל בסיסים אמריקאים קרוב לגבול שלהם.

במהלך 2018 ו-2019 בהן התרככה עמדת צפון קוריאה ובהן היא ניהלה מגעים עם ארצות הברית של טראמפ, נערכו חמישה מפגשים בין קים ג'ונג-און נשיא צפון קוריאה ושי ג'ינפינג נשיא סין. השניים דנו בשיתוף פעולה ביניהם, אבל כנראה שלְשִי ג'ינפינג היה גם חלק בְּדחיפתו של קים לתהליך השיחות על פירוק הנשק הגרעיני. ייתכן ואף הציע לו מטריית סיוע והגנה כדי להגביר את מוכנותו לוותר על הנשק הגרעיני. כיוון שארה"ב של דונאלד טראמפ התחילה אז בתהליך העוינות מול סין, לא היה כל תיאום ביניהן, וחבל מאד שכך.

הפסגה החמישית בין קים לבין שי נערכה ב-20 ביוני 2019, כ-10 ימים לפני הפסגה השלישית והאחרונה בין קים ג'ונג-און לבין דונאלד טראמפ. אין ספק שתפקיד חשוב למפגשים האלה מבחינתו של שי ג'ינפינג היה לשדר למערב, בעיקר לארה"ב, שסין היא גורם חשוב בכל תהליך מדיני עם צפון-קוריאה ושאין להשאירה מחוץ לתמונה, כפי שעשה ממשל טראמפ.

יפן, עם ההיסטוריה הארוכה של מעורבותה בחצי האי הקוריאני, נוקטת צעדים זהירים בידיעה שכל פיצוץ שיקרה בקוריאה עלול לערב אותם. הניסויים הגרעינים האחרונים שערכה צפון קוריאה מעל ים יפן לכיוון האוקינוס השקט וההכרזות של קים ג'ונג און מכניסות גם אותה לעצבנות. ידוע שלצפון קוריאה יש טילים בליסטיים שיכולים להגיע לטוקיו, ואשר יכולים לשאת נשק קונבנציונאלי או גרעיני. כך יפן שמנעה מֵעַצְמה כל מיליטָריזציה מאז תבוסתה במלחמת העולם השניה מתוקף חוקה שתיקנה אז, הכניסה לאחרונה  שינויים בחוקה שמאפשרים לה התחמשות. רק לאחרונה החליט ראש ממשלת יפן החדש על הגדלת תקציב ההתחמשות שלה.

דרום קוריאה נעה בין רצון להתאחד בדרכי שלום עם הצפון לבין חרדות מכיבושה בכוח ע"י צפון קוריאה. לגבי איחוד בדרכי שלום יש לה רגשות מעורבים כי היא חוששת שהדבר יסכן את שגשוגה, ולכן עושה מעט כדי לקדם את הרעיון הזה. עלותו של איחוד כזה תיפול בעיקר על דרום קוריאה והיא תהיה הרבה יותר גבוהה מאשר היה איחוד הגרמניות עבור גרמניה המערבית בשנות התשעים של המאה העשרים. 

בכל זאת קיימה דרום קוריאה משאים ומתנים עם צפון קוריאה, אם בילטרליים ואם טרילטרליים יחד עם ארה"ב, אם מיוזמתה ואם מיוזמת צפון קוריאה. כך היתה פסגת מנהיגי הקוריאות בשנת 2000 שהסתיימה בהצהרה הידועה כ"הצהרה המשותפת של ה-15 ביוני", על הרצון לאיחוד בין המדינות באופן עצמאי במבנה של קונפדרציה, על התרת ביקורים של בני משפחות שנקרעו בין הדרום לצפון, על שיתוף פעולה כלכלי ועל המשך הדיאלוג. בתחום המדיני לא השתנה דבר בעקבות הפסגה הזאת.

בשנת 2007 היתה פסגה נוספת שבסיומה עוד הצהרה משותפת שעיקריה היו אישרור ההצהרה של ה-15 ביוני שבע שנים קודם לכן, לאיחוד ללא התערבות גורמים חיצוניים, כיבוד הדדי של מדיניות הפנים של שתי הקוריאות, הפסקת העוינות הצבאית, פעולה לקראת שלום בר קיימא במקום הפסקת האש, וקיום קשרים כלכליים.

בשנת 2018 נענתה דרום קוריאה לקריאתו של קים ג'ונג און לפגישת פסגה בין מנהיגי הקוריאות ואכן נערכו שלוש פגישות כאלה במהלך אותה שנה. בעקבותיהן יצאו שוב ושוב הצהרות על שיתוף פעולה לקראת הפסקת מצב המלחמה בין שתי הקוריאות ועל חתירה לרתימת הקהילה הבינלאומית לפירוק הנשק הגרעיני על חצי האי הקוריאני. 

כיוון שלמרות ההצהרות מלאות הרצון הטוב לא התקדם דבר במישור המעשי, נותר בדרום קוריאה הפחד ממלחמה שתיזום צפון קוריאה ובעיקר מהנשק הגרעיני שבידה. זה לא חשש מנותק מהמציאות כמו שהראה נסיון הכיבוש של צפון קוריאה בשנות החמישים של המאה שעברה. אמנם המצב הגיאופוליטי של שתי הקוריאות השתנה מאז, אך עדיין סיאול, עיר הבירה של דרום קוריאה סביבה מרוכזת כמחצית מאוכלוסיית המדינה ועיקר המרכזים התעשייתיים והפיננסיים,  נמצאת פחות מחמישים ק"מ מהגבול עם צפון קוריאה, כלומר בטווח ארטילריה יעילה. ואכן לצפון קוריאה אלפים של בונקרים וכלי ארטילריה לאורך הגבעות שמשקיפות על קו הגבול. השטח בין הגבעות לבין הגבול הוא ברובו מישורי, כך שמתקפת פתע של צבא צפון-קוריאה, אפילו אם תתגלה ע"י לוויינים של המערב, תוכל להגיע לבירת דרום קוריאה בתוך שעות, זאת בעזרה נוספת של מנהרות תת-קרקעיות שחפרה מתחת לגבול. נוסף על כך יש לצפון קוריאה צוללות שעל פי ההערכות נועדו להנחית כוחות קומנדו דרומה לסיאול. וכל זאת בלי להתייחס עדיין ליכולת המוכרזת של צפון קוריאה בתחום הנשק הגרעיני הטקטי, כלומר זה שלא בהכרח מיועד להשמיד ערים שלמות, אך יכול לזרוע הרס רב ובהלה גדולה, ואשר מיועד להיירות מכלים לטווח קצר עד בינוני. בעקבות זאת גוברים הקולות בדרום קוריאה בעד הצטיידותה אף היא בנשק גרעיני כדי להשוות את מאזן האימה אל מול צפון קוריאה. כבר כיום יש לדרום קוריאה צבא וצי צבאי מהגדולים בעולם, למעשה השישי בגודלו בעולם, אך אין לה נשק גרעיני. בינתיים מדיניות הבטחון שלה היא לשים את עיקר יהבה על הגנה אמריקאית, ודאי בתחום ההרתעה הגרעינית. אולם גוברים הקולות בקרבה שאין לסמוך על ארה"ב כיוון שנשיא בדלני עלול להיבחר בה שוב, ו/או שהנשק הגרעיני שבידי צפון קוריאה עלול להרתיע את ארה"ב מלתקוף את צפון קוריאה אפילו בנשק קונבנציונלי במידה ותתקוף את דרום קוריאה. הדוגמה של אוקראינה כמובן עומדת לפני עיניהם.

ארה"ב לא רוצה להילחם למען דרום קוריאה או יפן, אבל יש לה אינטרסים, אם מסחריים ואם הגנתיים באוקיינוס השקט עד ים סין ויפן, ולכן עושה מאמצים במשך שנים, מדרך כלל לא מוצלחים, לפירוקה של צפון קוריאה מהנשק הגרעיני או להרתיע אותה מאפשרות של תוקפנות מצידה. גם הטענות של צפון קוריאה שיש בידיה טילים בליסטיים שיכולים להגיע עד ארצות הברית לבטח שלא משאירים את ממשלי ארצות הברית אדישים. אבל ארצות הברית לא מעוניינת להציב כלי נשק גרעיניים טקטיים על אדמת דרום-קוריאה וגם לא שדרום-קוריאה תהפוך למדינה גרעינית בעצמה. אמריקה ממשיכה להציב כמעט שלושים אלף חיילים בדרום קוריאה כמסר הרגעה עבורה. על המאמצים הדיפלומטיים שעשתה ארצות הברית לפירוקה של צפון קוריאה מנשק גרעיני אפרט בהמשך.

_____________________

מדיניות החוץ של צפון קוריאה

אחרי שסקרנו את השחקנים הגיאופוליטיים בעלי העניין בצפון קוריאה, הגיע הזמן לדבר על צפון קוריאה עצמה, על מדיניות החוץ שלה וקצת על מה שקורה בתוכה.

הנהגת צפון קוריאה מצידה משחקת את התפקיד של מדינה שהיא underdog הנמצאת בסכנת פלישה מצד מדינות אויבות, אך עם זאת בעלת כוח ומוטרפת עד בלתי צפויה בתגובותיה התוקפניות, זאת כדי לייצר הרתעה. מדיניות החוץ שלה מבוססת על חשדנות כנגד כל מדינה שהיא מלבד סין, אם כי גם על סין היא לא סומכת במאה אחוז. בסין היא תלויה כמעט באופן מוחלט, לפני פרוץ הקורונה היה מעל 80 אחוז מהמסחר שלה, יבוא ויצוא, עם סין. צפון קוריאה משקיעה מאמצים רבים, אם בסייבר ואם ע"י השתלת סוכנים אנושיים, למשל בדרום קוריאה, כדי לסכסך בין המדינות שנמצאות איתה בעימות כזה או אחר, וכך לנסות ולשבש כל כוונה לאיחוד כנגדה.

לציבור השבוי שלה היא מציגה את עצמה כמדינה עצומה וחזקה שכנגד כל הסיכויים היא מצליחה להכניע את המדינות השטניות שרוצות ברעתה.

יש לצפון קוריאה פילוסופיה פוליטית שנקראת ג'וּצֶ'ה, אשר מערבת לאומנות חריפה עם הסתמכות עצמית.

למרות שהיא מציגה את עצמה בשם הרשמי שלה כדמוקרטיה ורפובליקה אין שם לא דמוקרטיה והיא לא רפובליקה. זוהי אחת הדיקטטוּרות האכזריות בעולם. מאז שהכריזה על עצמה כמדינה עצמאית בשנת 1948 ועד היום היא נשלטת ע"י שושלת שהחלה עם האב, קים אִיל-סוּנג, שמונה ע"י הסובייטים, בנו, קים ג'וֹנג-אִיל, ונכדו, קים ג'וֹנג-אוּן. זה האחרון נולד בשנת 1982, ושולט על צפון קוריאה מאז מותו של אביו בשנת 2011 ועד היום. הדוקטְרינה הקומוניסטית שליוותה את הקמתה של צפון קוריאה נשארה רק כמסווה לשלטון מונרכי, אוטוקרטי, ורודני.

על האכזריות של השלטון יודעים במערב הודות למספר מאזרחי צפון קוריאה אשר הצליחו להימלט למערב. זוהי דיקטטורה קלאסית אשר לא מפספסת אף אחד מכלי העריצות: מעצרים שרירותיים של אזרחים, עינויים, משפטי ראווה, מחנות כפייה, ניתוק מהתקשורת העולמית וצנזורה, הַשְלטת שלטון של פחד עם מלשינים מכל עבר. סט הכלים גם כולל חינוך לצייתנות, לערכים במירכאות של המפלגה, ולהכרה בגדולתם של שלושת המנהיגים בשושלת קים.

הנושא הזה של גדולת המנהיגים הוא אולי ההזוי ביותר מכל השאר אך יש לו שורשים מן העבר. לקוריאה ההיסטורית והמאוחדת יש מסורת של אמונה במנהיגים שמימיים. האגדה בקוריאה מספרת שארצם נוצרה במעשה בריאה שמיימי בשנת 2333 לפני הספירה. מלך גן העדן שלח את בנו וַואנוּג למטה אל הר פאקטו, שם הוא נשא אישה שהיתה קודם לכן דובה, והבן שנולד להם, דאנגוְּן, ייסד את קוריאה. באופן אבסורדי לחלוטין, המפלגה הקומוניסטית לכאורה, שאמורה היתה לדגול באתאיזם ובריאליזם פרולטרי, המציאה אגדות הזויות משלה. כך למשל זכה מנהיגה השני בשושלת קים, קים ג'וֹנג-איל, לכינויים כגון "כוכב הזוהר של הר פאקטו", ו"קרן השמש מראת הדרך", ו"ההתגלמות המושלמת ביותר שיכולה להיות למנהיג", ו"אדם דגול שירד מגן העדן", וגם "החיק הנצחי של אהבה חמה". 

גם אביו ובנו זכו לכינויים מהסוג הזה. זוהי עוד דרך של משפחת קים והמערכת השלטונית שבנתה סביבה להצדיק את העברת השרביט מאב לבנו. הרי רק הם יצורים שמיימיים שראויים לשלוט על צפון קוריאה.

בכל זאת נהוגים בצפון קוריאה גם הגדרות תפקיד ארציות יותר המוכרות מהמפלגות הקומוניסטיות הרוסית והסינית.  כך התקדם קים איל-סונג, הראשון בשושלת קים, בין תפקידים שונים אותם המציא בעצמו, עד שהגיע בסוף להיות מזכ"ל הועד המרכזי של המפלגה, יושב-ראש ועדת ההגנה הלאומית, והנשיא הנצחי של קוריאה הצפונית. נצחי, כדי לשמר את מעמדו המיוחד כמייסד המדינה. בנו קיבל תפקיד נצחי אחר: "היושב-ראש הנצחי של ועדת ההגנה הצבאית", אך אף אחד אינו יכול עוד להיות הנשיא הנצחי.

לקים ג'ונג און, המנהיג הנוכחי, אין עדיין תואר נצחי, אבל הוא עוד צעיר, ודאי ימציא לעצמו אחד כזה. בינתיים הוא מסתפק בתארים של "יושב ראש המפלגה", "יושב ראש הועדה המרכזית הצבאית של המפלגה", ו"יושב ראש הועדה לענייני מדינה". זה מזכיר את הנהוג בסין השכנה, שם יש שורה של תארים ותפקידים בראשות המפלגה ושורה של תארים בראשות המדינה, אך בשונה מסין, שם זו מפלגה שיש לה מדינה, בצפון קוריאה זו משפחה שיש לה מדינה, אשר משתמשת במפלגה כדי לחזק את הלגיטימיות שלה לשלוט.

עוד מאפיין של השלטון בצפון קוריאה הוא בידודה מהעולם. אזרחיה אינם מורשים לצאת מן המדינה, מלבד מתי מעט כמו דיפלומטים או חברי האליטה השלטת. כניסה אליה אפשרית, כולל אגב מישראל, אבל אין אפשרות להסתובב בה באופן חופשי, אלא לצאת לטיול המלווה כל הזמן בשני פקידים של הממשלה שקובעים לאן נוסעים ומה רואים. תושבי צפון קוריאה לא מחוברים לאינטרנט העולמי. כתוצאה מכך ידוע מעט מאד על המתרחש בתוך המדינה הזאת ורוב תושביה לא יודעים כמעט כלום על המתרחש בעולם, מלבד מה שמשודר בשופרות התקשורת של צפון קוריאה, שכמובן זורעת הרבה פייק ניוז ותעמולה. אין אפשרות לדעת מה באמת חושבים אזרחי המדינה הזאת על ממשלתם, אפשר רק לנחש. הסביר ביותר הוא שרוב האוכלוסיה, בהשפעת האינדוקטרינציה של הממשלה והבידוד מהעולם, מקבלת את המידע איתו שוטפים לה את המוח כאמת. סביר שחלק לא מבוטל של האוכלוסיה אכן מעריץ את קים ג'ונג-און ומשפחתו. אין ספק שכולם מודעים גם לסכנות של סטייה מן העיקרים של קים והמפלגה השלטת, וכולם נזהרים שלא להיחשב בוגדים. אבל כמו בכל חברה, ישנה גם בצפון קוריאה שכבה אינטיליגנטית שלא משלימה בליבה עם המצב, שיודעת שהמצב בו הם חיים איננו טבעי, אך אי אפשר לדעת מה גודל הקבוצה הזאת.

פועל יוצא של בידודה של קוריאה הצפונית ושל שלטונה הריכוזי הוא עוני גדול. של האוכלוסיה, לא של ההנהגה. הנהגת צפון קוריאה דואגת להכנסות שוטפות שמממנות את המשפחה השלטת, את המפלגה ואת אנשי שלומם בין השאר מפעילות בלתי חוקית. פעילויות בלתי חוקיות אלה כוללות את ייצור הסם קריסטל-מֶט וייצואו, תוכנות כופר, ייצוא נשק וטכנולוגיה גרעינית, זיוף דולרים אמריקאיים, ייצוא פועלים בתנאי עבדות לסין, רוסיה, אפריקה והמזרח התיכון. לדוגמה, פועלים מצפון קוריאה השתתפו בהקמת איצטדיוני גביע העולם בכדורגל בקטאר שעומד להסתיים בימים אלה. בכל מקום בו יש פועלים כאלה, הם מלווים במנהלי עבודה מטעם המשטר, אשר דואגים שלא ייצרו קשרים אסורים עם אנשים במדינה המעבידה אותם, אך גם דואגים לכך שיהיו כוח עבודה אטרקטיבי למעסיקים שלהם. למשל שמעו לא פעם מנהלי עבודה כאלה מתגאים במספר השעות הגדול ביממה שעובדים הפועלים שלהם, ועל כך שהם מקבלים רק יומיים חופשה בשנה.

______________________

המיליטריזם הצפון קוריאני

אז אחרי שדיברנו על ההיסטוריה של צפון קוריאה, על מדיניות החוץ שלה ועל מה שקורה בתוכה, בואו נעבור לדבר על הדבר המפחיד ביותר במה שקשור לצפון קוריאה, המיליטריזם שלה, במיוחד הנשק הגרעיני שלה.  צבאה של צפון קוריאה מוערך על ידי מכון המחקר GLOBAL FIREPOWER כַּארבעים בגודלו בעולם נכון לשנת 2022. עיקר ההערכות של המכון הזה מתבססות על מידע מודיעיני חלקי ששיחרר ה-CIA, כך שלא כולו מדוייק וחלקו אינו מאומת. מוערך שיש לצבא הזה כמיליון חיילים, אבל הציוד שלו ברובו מיושן ומחוסר חלקי חילוף. יש לקוריאה גם בעייה של מחסור בדלק לסוגיו. 

אבל הבעייה העיקרית עם צפון קוריאה היא הנשק הגרעיני שברשותה, החשש שתפעיל אותו ראשונה במעשה של תוקפנות כלפי דרום קוריאה ו/או מדינות אחרות, כולל ארצות הברית, והעובדה שעצם קיומו עלולה למנוע אפשרות של עימות צבאי קונבנציונאלי עימה.

כיום ידוע שצפון קוריאה התחילה את תוכנית הנשק הגרעיני שלה בשנות השמונים של המאה שעברה, על בסיס הידע שצברה כאשר הקימה כורים להפקת חשמל בעזרת רוסיה הסובייטית. אמנם בשנת 1985 היא חתמה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, אבל לאחר מספר שנים בהן סירבה לכניסתם של פקחי הרשות הבינלאומית לאנרגיה אטומית היא פרשה מן האמנה ב-1993. 

בשנת 2002 הודתה פקיסטן שהיא סיפקה טכנולוגיה גרעינית לצפון קוריאה בשנות התשעים. אותה שנה הודו גורמים רשמיים של צפון קוריאה לראשונה שהיא מפתחת נשק גרעיני. 

באוקטובר 2006 ביצעה צפון קוריאה את הניסוי הראשון שלה של פצצת אטום. היא הודיעה על כך בגלוי והיו לכך אישושים כי זוהה פיצוץ תת-קרקעי וכן שרידים רדיו-אקטיביים. על פי ההערכות זו היתה פצצה בעוצמה פחותה מקילוטון TNT אחד. לצורך הייחוס, הפצצה שהוטלה ע"י ארה"ב על הירושימה בסיום מלחמת העולם השניה היתה בעוצמה של כ-15 קילוטון.

אגב, מי שמתעניינים לדעת עוד על נשק גרעיני באופן כללי, כולל ההיסטוריה של השימוש בו, מוזמנות ומוזמנים להאזין לחלקו הראשון של פרק 13 של 'מגרש עולמי', שכותרתו 'על נשק גרעיני והאם רוסיה תפעיל אותו באוקראינה'.

בשנת 2007 חזרה ואישרה ממשלת צפון קוריאה שיש לה נשק גרעיני.

באפריל 2009 הודיעה הועדה לאנרגיה אטומית של האו"ם שצפון קוריאה צריכה להיחשב כמדינה בעלת נשק גרעיני. במאי אותה שנה, 2009, ביצעה צפון קוריאה את הניסוי השני שלה, כאשר הפיצוץ הוערך הפעם שהיה בעוצמה שבין שניים לשבעה קילוטון.  

התוכנית הגרעינית של צפון קוריאה תפסה תאוצה בתקופתו של קים ג'ונג און, המנהיג הנוכחי, אשר עלה כזכור לשלטון עם מותו של אביו בסוף שנת 2011.

בפברואר 2013 ערכה צפון קוריאה את הניסוי השלישי שלה. גם הפעם היה זה ניסוי תת-קרקעי אשר הוערך להיות בעוצמה של בין 10 ל-15 קילוטון. לאחר מכן ערכה צפון קוריאה עוד שני ניסויים בשנת 2016, האחד בינואר, השני בספטמבר. 

בשנת 2017 התקדמה צפון קוריאה עוד צעד משמעותי, אמנם על פי הצהרותיה בלבד, כאשר סיימה את פיתוחה של פצצת המימן הראשונה שלה, זו המוגדרת הרבה יותר הרסנית מפצצת אטום. מכונים סייסמולוגים במקומות שונים בעולם דיווחו על הפיצוץ התת-קרקעי הזה, כאשר ההערכות על עוצמתו נעו בין 50 קילוטון לכמה מאות של קילוטון, כך שמאד אפשרי שאכן יש בידיה של צפון קוריאה פצצת מימן. צפון קוריאה גם ערכה במקביל ניסויים בטילים בליסטיים בין יבשתיים, כאלה שיכולים להגיע עד ארצות הברית, שוב, לדבריה. כך ביקש קים ג'ונג און להשלים את המשימה של הרתעת ארצות הברית מלתקוף את צפון קוריאה.

מבחינת מצֶבֶת הנשק הגרעיני שבידי צפון קוריאה, ההערכות הן שיש לה לפחות 50 ראשי נפץ גרעיניים מהסוג שניתן להרכיב על טילים, ושיכולת הייצור שלה היא של שישה עד עשרה ראשי קרב נוספים בכל שנה.

מבחינת טכנולוגיה של טילים בליסטיים, ההערכות הן שיש לה מאות טילים לטווחים שונים. במשך השנים היא ערכה עשרות ניסויים בטילים כאלה, כולל טילים ביניבשתיים, כאשר האחרון בהם נערך בחודש שעבר.

הבעייה עם הנשק הגרעיני והטילים של צפון קוריאה לא תחוּמה רק לחצי האי הקוריאני. ידוע שצפון קוריאה היא יצואנית של טכנולוגיה גרעינית ושל טילים בליסטיים. היא סיפקה טכנולוגיות וטילים שלמים למדינות רבות, חלקן נמנות על אויבות ישראל. כך ייצאה טכנולוגיה למצרים, טילים ועוד לאירן, לפקיסטן, לסוריה, לאיחוד האמירויות, ולתימן. בתקופתו של מועמר קדאפי היא ייצאה טכנולוגיות נשק ללוב.

כיום נחשדת צפון קוריאה גם כמסייעת באספקת נשק או רכיבים לנשק לרוסיה הנלחמת באוקראינה.

נוסף על הנשק הגרעיני, לא בוחלת צפון קוריאה גם בכלי נשק אחרים להשמדה המונית. יש ברשותה סוגים שונים של נשק כימי וביולוגי.

____________________

מגעי ארה"ב עם צפון קוריאה לפירוק הנשק הגרעיני

צפון קוריאה משחקת כבר שנים במשחק של זיגזג בין התחמשות גרעינית וניסויים שתפקידם להרתיע, לבין מוכנות להידבר על פירוק הנשק הגרעיני שבידיה. 

בשנת 1992 היא התחייבה לפירוק הנשק הגרעיני במסגרת "ההכרזה המשותפת לפירוק הנשק הגרעיני של חצי האי הקוריאני" שנחתמה עם דרום קוריאה ואשר באה להבטיח שגם דרום קוריאה לא תיכנס למירוץ חימוש גרעיני. אולם בפועל לא נקטה צפון קוריאה כל מהלכים מעשיים לפירוק נשק כלשהו.

ארצות הברית מצידה ניסתה לנקוט עם השנים אסטרטגיות שונות אל מול האיום הצפון קוריאני.

בשנת 1994 הסכימה ארצות הברית לספק לצפון קוריאה שני כורים של מים קלים להפקת חשמל בתמורה לפירוק הנשק שלה. אלא שהקונגרס שנשלט ע"י המפלגה הרפובליקנית בתקופתו של קלינטון מנע את קיום ההסכם ואף הטיל סנקציות חדשות על צפון קוריאה. 

בשנת 2002 הכריז הנשיא הרפובליקני ג'ורג' בוש הבן שצפון קוריאה היא חלק ממה שהוא קרא "ציר הרשע" יחד עם אירן ועירק. עיצומים הוטלו אז על צפון קוריאה.

בשנת 2005 חזרה צפון קוריאה והכריזה על מחוייבותה לפירוק נשק גרעיני כפי שהוסכם בשנת 1992, אולם ת'כלס היא ביצעה בשנת 2006 את הניסוי הגרעיני הראשון שלה.

בשנת 2008 מסרה צפון קוריאה ביוזמתה מידע על תוכנית הגרעין שלה וזאת כדי לקבל בתמורה הקלות מסויימות בסנקציות שהוטלו עליה. היא אף הוצאה מרשימת המדינות התומכות בטרור. אך בפועל, צפון קוריאה לא התירה לפקחים כלשהם לבדוק את הנשק שברשותה. 

ברק אובאמה שנבחר כנשיא ארה"ב בשנת 2009 החליט לנקוט עמדה של "סבלנות אסטרטגית" אל מול צפון קוריאה. לא מנסים להידבר איתה, אבל מגבירים את הסנקציות כנגדה ומבצעים עוד תמרונים צבאיים עם דרום-קוריאה כל פעם שצפון קוריאה מבצעת פרובוקציה. בתגובה הגבירה צפון קוריאה את הניסויים הגרעיניים שלה. כך נמשך המעגל ההדדי של חוסר אמון ואסקלציה של הפרובוקציות וצעדי ההתחמשות.

בפברואר 2012 הודיעה צפון קוריאה שהיא תפסיק העשרת אורניום ושלא תערוך עוד ניסויים גרעיניים וניסויים בְּטילים ארוכי-טווח. נערך הסכם עם ארצות הברית במסגרתו הסכימה צפון קוריאה שפקחים של הרשות לאנרגיה אטומית יפקחו על המתקן הראשי שלה ביונגבּיוֹן. אמריקה הכריזה שאין לה כוונות עוינות כנגד צפון קוריאה והסכימה להעביר לה סיוע הומניטרי ומזון. אלא שבאפריל אותה שנה ערכה צפון קוריאה ניסוי בטילים ארוכי טווח בניגוד להסכם, וארה"ב הפסיקה את הסיוע.

בשנת 2017 נבחר כזכור דונאלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. לטראמפ היתה מטרה אחת עליונה כאשר התמנה לנשיא: להפוך את כל מה שעשה ברק אובמה לפניו ולנקוט בעמדה נגדית לשלו, לא משנה אם יש בה הגיון או לא. כך, גם בנושא של צפון קוריאה, הוא החליט לנקוט עמדה נוקשה יותר כלפי צפון קוריאה וגם לשדר מוכנות להידברות. כאשר תודרך על הניסוי המוצלח שערכה צפון קוריאה בטילים בליסטיים ביניבשתיים, הגיב בסגנונו הילדותי ששידר בהלה ואמר: "כל התקפה צפון-קוריאנית תיענה באש, זעם, ובכוח כזה שהעולם עוד טרם חווה". לא ממש התבטאות אופיינית למנהיג של מעצמה הבטוחה בעצמה. אבל בהזדמנות אחרת שמעו אותו אומר שהוא מוכן לאכול המבורגר עם קים. בקיצור טראמפ. חכם הוא לא, בטח לא משַחֵק אסטרטגי.

במסגרת שבירת כל ההסכמות שהיו לארה"ב עם כל מדינה וכל ארגון בינלאומי כמעט, הוא שבר את הכלים גם עם השותפות האסטרטגיות של ארה"ב בים יפן, והכריז שדרום קוריאה ויפן צריכות להתחיל לדאוג לעצמן במקום להסתמך על הגנת ארה"ב. מזל שלא לקחו אותו יותר מדי ברצינות, אחרת היו לנו כבר היום יפן ודרום-קוריאה גרעיניות גם כן. בכל מקרה, קים ג'ונג-און אהב את הגישה הזאת של טראמפ, ובאתר אינטרנט הידוע כאוהד של צפון קוריאה פירסמו מאמר בו תיארו את טראמפ "פוליטיקאי חכם".

במקביל, בדרום קוריאה, נבחר באותה שנה, 2017, פוליטיקאי מתון בשם מוּן גֶ'ה-אין לנשיא, אשר הבטיח בקמפיין שלו להחזיר את המדיניות החותרת לידידות עם צפון קוריאה, מדיניות החוץ הידועה בשם "מדיניות אור השמש". על פי מדיניות זו יש לחתור להפחתת המתחים הצבאיים עם הצפון באמצעות מגעים בי-לטרליים ומולטי-לטרליים, וסיוע כלכלי לצפון. המצדדים בה טוענים שהעמדה הקשוחה של ארה"ב היא זו שגורמת להקצנת העמדות של צפון קוריאה.

בכל מקרה, מה שקרה בשנת 2018 הוא שההצלחות של צפון קוריאה בתחום ההתעצמות הגרעינית והבאליסטית תרמו לבטחון העצמי של קים ג'ונג און והביאו אותו לנקוט בעמדה של המבוגר האחראי. באפריל 2018, על פי הצעתו, נערכה פגישת פסגה בינו לבין נשיא דרום קוריאה מון ג'ה אין. בעקבות השיחות האלה שיגר קים הזמנה באמצעות המשלחת הדרום-קוריאנית לנשיא ארצות הברית להיפגש עימו. ממשלו של טראמפ נענה לאתגר, ונשלחו משלחות הדדיות מקדימות כדי להכין את הפסגה הזאת. אלא שבינתיים ערכה ארצות הברית תמרונים צבאיים בשיתוף דרום-קוריאה, מה שכמעט גרם לביטול הפסגה. נראה היה שממשל טראמפ עושה הכל כדי שהפגישה לא תצא לפועל. גם טראמפ וגם סגנו מייק פנס, התבטאו בפומבי שאם קים ג'ונג און לא יבצע deal עם ארה"ב, כלשונם, גורלו יהיה כגורל נשיא לוב, מועמר קדאפי. בתגובה, אמר סגן שר החוץ של צפון קוריאה שההתבטאות של מייק פנס הינה "חסרת הבנה ומטופשת" והזהיר מפני עימות גרעיני.

התגובה של טראמפ לא איחרה לבוא, הוא פשוט ביטל את הפסגה עם מנהיג צפון קוריאה ע"י מכתב ששלח לו, הפעם בסגנון גיל ההתבגרות, כשהוא כותב לו משהו בנוסח "שלנו גדול יותר". הביטול הזה הכניס להלם את נשיא דרום-קוריאה, מוּן, שמאד רצה שהפגישה הזו בין מנהיגי צפון-קוריאה וארה"ב תתקיים. 

שוב נקטה דווקא צפון קוריאה בעמדת המבוגר האחראי. סגן שר החוץ הצפון קוריאני הביע בפומבי את "מוכנותה של צפון קוריאה לשבת פנים אל פנים עם ארה"ב כדי לפתור כל סוגיה בכל זמן ובכל צורה" ושהיא "פתוחה לתת זמן והזדמנות לארה"ב לטובת שלום ויציבות בעולם ובחצי האי הקוריאני".

טראמפ נעתר להושטת היד הזאת והכריז שהפגישה בינו לבין קים יכולה להתקיים. 

בסופו של דבר אכן נערכה הפגישה ההיסטורית הזאת בין נשיא אמריקאי מכהן לבין מנהיג צפון קוריאה ב-12 ביוני 2018 בסינגפור, פגישה שקיבלה אחר כך את השם 'פסגת סינגפור'. 

התנאים של צפון קוריאה לפירוק החימוש הגרעיני, כפי ששלחה אותם מראש לפני הפגישה, נשמעים סבירים, מה שמראה שאין במדיניות החוץ של צפון קוריאה בהכרח מרכיבים מטורפים או חריגים. אלו היו התנאים:

  1. הבטחה שארצות הברית ודרום קוריאה לא ימקמו כלי נשק גרעיניים אסטרטגיים בקירבת חצי האי הקוריאני
  2. הפסקת פיתוח או הפעלה של נשק גרעיני כחלק מהתמרונים הצבאיים המשותפים לצבא ארה"ב ודרום-קוריאה
  3. אמצעים שיבטיחו שארה"ב לא תתקוף את צפון קוריאה בנשק קונבנציונאלי או גרעיני
  4. המרת הסכם הפסקת האש בין הקוריאות משנת 1953 להסכם שלום ביניהן
  5. יצירת קשרים דיפלומטיים רשמיים בין צפון קוריאה לבין ארצות הברית.

צפון קוריאה החליטה לוותר על הדרישה להוצאת 25,000 חיילים אמריקאיים מחצי האי והכריזה שכל עוד הבטחון שלה מובטח, אין לה בעייה עם הישארותם של החיילים.

השיחות הוגדרו מוצלחות. יצאו הכרזות משותפות על הסכם להבטחת בטחונה של צפון קוריאה, הקמת קשרי שלום, פירוק הנשק הגרעיני בחצי האי הקוריאני, והקמת צוותים בדרג גבוה שימשיכו את העבודה בין שתי המדינות.

דונאלד טראמפ הכריז מיד לאחר הפסגה שארצות הברית תפסיק לבצע תמרונים צבאיים "פרובוקטיביים", כלשונו, עם דרום קוריאה ושהוא שואף בבוא היום להחזיר את החיילים האמריקאיים שבקוריאה חזרה הביתה, אם כי הודה שסעיף כזה לא כלול בהסכם.

לכאורה הכל טוב, אלא שטראמפ כמו טראמפ, תזזיתי, בלתי יסודי ופועל לבדו. כשיצא מהפסגה נשאל ע"י כתבים אם יש נקודות שרשם לפניו ושיכול לשתפן עם הציבור, על זה ענה ש"אין לו צורך לרשום כלום כי יש לו את הזכרון הטוב ביותר בעולם."

ההמשכיות לפגישה לא התנהלה על מי מנוחות. מייק פומפאו שזה לא מכבר מונה על-ידי טראמפ לתפקיד מזכיר המדינה לאחר שהיה ראש ה-CIA, נסע לאחר פסגת המנהיגים לפגישת המשך עם קים גו'נג און, לאחריה התקבלה הודעה צפון-קוריאנית שנציגי ארה"ב מתנהגים כמו גנגסטרים ולא כמו שותפי אמת.

צפון קוריאה מצידה עשתה מספר צעדים בוני אמון, כמו סגירת אתר לייצור טילים בליסטיים ארוכי טווח, הפסקת התעמולה האנטי-אמריקאית, החזרת שרידי גופות מימי מלחמת קוריאה, והשמדת אתר אחר לניסויי טילים, אולם שני הצדדים לא היו מרוצים: ארצות הברית רצתה פעולות של העברת ראשי-נפץ גרעיניים אל מחוץ לקוריאה כחלק מהתפרקותה מנשק זה, צפון קוריאה טענה שאין כל צעדים מצד ארה"ב לקראת הסכם שלום ביניהן. 

בכל זאת נקבעה פגישת פסגה שניה בין דונאלד טראמפ לבין קים ג'ונג און, אשר אכן נערכה ב-27 וב-28 בפברואר 2019, הפעם בהאנוי בירת ווייטנאם, ולכן קיבלה את השם "פסגת האנוי". 

ביום הראשון עוד הכל התנהל על מי מנוחות, השניים פיזרו הצהרות חיוביות ואחרי פגישה ראשונית של חצי שעה התכנסו לארוחת ערב עם עוד מוזמנים. אלא שביום השני, לאחר פגישה סגורה בין השניים, בוטל טקס חתימה על הסכם משותף שהיה אמור להיערך אחריה. מזכירת העתונות של הבית הלבן הודיעה על הפסקת הפסגה באופן מפתיע.

חודש לאחר הפסגה פירסם רויטרס ידיעה, על פיה ביום השני הזה של המפגש העביר טראמפ לקים ג'ונג און איגרת הקוראת לצפון קוריאה באופן בוטה למסור מיידית את כל הנשק והדלק הגרעיניים שבידה, באופן דומה ל"מודל הלובי", הצעה שנדחתה במקום ע"י קים. מאוחר יותר אותה שנה, כאשר טראמפ פיטר את היועץ שלו לבטחון לאומי ג'והן בולטון, הוא האשים את בולטון כעומד מאחורי העצה הזאת להשתמש במודל הלובי. ייתכן, בולטון היה מיליטנט ואחד הפוליטיקאים הנציים ביותר במפלגה הרפובליקנית, אך זה לא מסיר אחריות מטראמפ. 

על פי גירסתו של טראמפ אותה מסר לעתונות מיד אחרי הפגישה, הפסגה בוטלה בגלל שצפון קוריאה התעקשה על ביטולן של כל אחת-עשרה הסנקציות שהוטלו עליה לפני שתתחיל בפירוק הנשק הגרעיני שבידה. 

לאחר הפרסום הזה כינסה צפון קוריאה מסיבת עתונאים משלה ובה מסרו את גירסתם: לטענתם הם ביקשו את ביטולן של חמש מתוך אחת-עשרה הסנקציות בשלב הראשון, ובתמורה היו מוכנים לפרק את מתקן הגרעין הראשי שלהם ביוֹנְגְבּיוֹן באופן שלם ולצמיתות תחת פיקוח מומחים אמריקאיים. חדשות NBC הביאו מאוחר יותר ציטוט מפיו של מדען הגרעין ד"ר זיגפריד הֶקֶר שאמר: "יונגביון היא הלב של תוכנית הגרעין של צפון-קוריאה, ואם מפרקים את מתקן הגרעין שבה, צפון קוריאה לא תוכל לעולם לייצר בו עוד פלוטוניום".

מומחים רבים, כולל בארה"ב, טענו שדרישת טראמפ לפירוק בבת אחת של כל הנשק הגרעיני ללא שלבים כתנאי להסרת כל סנקציה שהיא היתה בלתי מציאותית. 

כעבור זמן, שלח קים לטראמפ מכתב בו הציע להמשיך את השיחות. טראמפ ענה לו במכתב חיובי ואכן נקבעה פסגה שלישית בין המנהיגים, אשר התקיימה הפעם באיזור המפורז שבין הקוריאות ב-30 ביוני אותה שנה, 2019. הפעם השתתף בחלק מהמפגש גם נשיא דרום קוריאה מוּן גֶ'ה-אין. מצד ארה"ב השתתפו גם בתו של טראמפ איוונקה ובעלה ג'ארד קושנר, מיודעינו, אשר היו מוגדרים "יועציו של הנשיא". במפגש שהיה אמור להיות אחד על אחד בין טראמפ וקים השתתפה גם איוונקה טראמפ. 

בעקבות המפגש הודיעו ארה"ב וצפון-קוריאה על חידוש שיחות הגרעין ברמת "קבוצות עבודה". בארה"ב שחטו הפוליטיקאים, כולל ג'ו ביידן, את טראמפ באופן הציני ביותר, בהאשימם אותו במתן לגיטימציה לְצפון קוריאה גרעינית בכך שביקר בשטחה כביכול.

בסין, שי ג'ינפינג עודד את המשך השיחות והתהליך, רק קרא לבצע אותו בצעדים מדודים שיבטיחו את הצלחתו. 

מפגשי עבודה בין ארה"ב לצפון קוריאה התקיימו עוד באוקטובר אותה שנה, בשבדיה, אבל לא הניבו כל תוצאה. לאיטו גווע לו התהליך הזה תוך כדי התגברות חוסר האמון והחשדות ההדדיים. 

אי אפשר לדעת בוודאות מלאה את הסיבות לכשלון המגעים בין צפון-קוריאה לארה"ב בתקופת דונאלד טראמפ, האם היה זה קים שמלכתחילה לא היה מעוניין באמת להתפרק מהנשק הגרעיני, או שהיה זה דונאלד טראמפ שלא הרים עם ממשלו תוכנית רצינית בעלת שלבים להתקדמות הדדית ואשר כללה את דרום-קוריאה בתהליך.

ייתכן ותוך כדי התהליך הבין קים ג'ונג און שאין לו שותף מספיק נחוש מהצד השני, ואולי גם הבין שהוא מסתכן יותר מדי, כי גם אם ייחתם הסכם עם ממשלו של טראמפ, עלול לבוא נשיא אחר שיהפוך את ההסכם על פיו.  צריך לזכור שהפגישה הראשונה בין המנהיגים היתה חודש בלבד אחרי שטראמפ הכריז על פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם אירן. כך שזה לא היה דמיוני לתאר תסריט בו ארה"ב חוזרת בה מהסכמים עם צפון-קוריאה.

מה שוודאי על פי רוב העתונאים והמומחים שעקבו אחר המגעים הוא שהיתה פה התנהלות כושלת של ממשלו של טראמפ, וללא ספק אבדן של הזדמנות.

בכל מקרה העובדות הן שההסכם בין טראמפ לקים עלה על שרטון. בעקבות זאת שבו חרדותיו של קים להשתלט על המדיניות שלו ושל ממשלו. עלייתו של ג'ו ביידן לנשיאות לא בישרה שום דבר חדש בהקשר של צפון קוריאה. משום כך, עברה צפון קוריאה למדיניות של הגברת ההתחמשות שלה, גם הקונבנציונאלית וגם הגרעינית, ושל הסלמה מחודשת של ההכרזות המלחמתיות, כדי להרתיע כל כוונה לתקוף אותה.

בהתאם לזה, ערכה צפון קוריאה בשנה האחרונה מספר ניסויים שנועדו מצד אחד לבדוק שהנשק החדש שהם מפתחים מבצעי, ומצד שני להראות יכולות למערב. כך הם ניסו טילים בליסטיים שנורים מצוללות, טילים בליסטיים שנורים מרכבות, טילי שיוט אסטרטגיים ארוכי טווח, טילים היפר-סוניים ומערכות טילי נ"מ חדשות.

______________________

סיכום ומסקנות

אז מה הפתרון למדינה הזויה שיש לה נשק גרעיני ושמאיימת אחת לבקרים להשתמש בו?

ראשית יש להפסיק להתייחס אליה כאל מדינה הזויה ולהבין שיש הגיון גם במדיניות החוץ של צפון קוריאה. 

אין כמובן לזלזל בנשק הגרעיני שיש לצפון קוריאה, למרות שבינתיים אין כמותו גדולה. פוטנציאל ההרס הגדול של כל פצצת אטום או מימן מוריד ממשמעות הכמות שיש בידי כל מדינה. גם הטענה של חלק מהמומחים שצפון קוריאה עוברת מניסוי לניסוי ומפיתוח של נשק מתקדם אחד לאחר בלי יכולת לייצר ממנו בכמויות, לא מרגיעה.

כדי לנהל את הקונפליקט עם צפון קוריאה צריך להיכנס לרגע לנעליו של מנהיגה קים ג'ונג און ולנסות להבין מה עובר בראשו. נתעלם מהזוועות שהוא מעולל לחלק מעמו ולכך שערכי הדמוקרטיה זרים לו, ונתייחס אך ורק לשיקולים הגיאופוליטיים שלו.

אין ספק שקים וראשי צפון קוריאה פועלים מתוך הרגשת נחיתות וחוסר בטחון. הנשק הגרעיני שפיתחו נועד בעיקר להרתיע את ארצות הברית מלפלוש לצפון קוריאה. מלחמת קוריאה לימדה אותם לקח אחד, הקמפיינים הצבאיים שערכה אמריקה בעולם לימדו אותם לקחים נוספים.

למרות ההצהרות הלוחמניות מצידו של קים ג'ונג-און, לא נראה שיש לו סיבות טובות לפלוש לדרום קוריאה כפי שעשה סבו, בעל הנסיון הצבאי הרב, בשנת 1950. בשונה מהערכתו של סבו אז, קים מתאר לו שבסבירות גבוהה ארה"ב תבוא לעזרתה של דרום קוריאה ושסין לא תתערב כנראה בעימות שייזום. קו הגבול מנוטר יום ולילה וכל ייתרון צבאי שיש לצפון קוריאה במקרה של מתקפת פתע יימחק בתוך ימים. הרעשה ארטילרית ואפילו הטלת פצצות גרעיניות לא יקדמו את ארצו בכלום. לכן, הסבירות שצפון קוריאה תפתח במלחמה היא לא גבוהה, אם כי לא ניתן לבטל אותה לחלוטין, כפי שהוכיחה ההיסטוריה שוב ושוב. אבל הסביר ביותר הוא שקים ג'ונג-און יותר מאשר מתכנן התקפה על דרום-קוריאה, יפן או ארה"ב, פוחד מהתקפה כנגד צפון קוריאה בכלל ועליו ועל משפחתו בפרט. זו הסיבה גם שעל פי המדיניות החדשה של הפתיחה באש גרעינית שהוגדרה השנה בצפון קוריאה, ניתן להפעיל נשק גרעיני בתגובה לכל מתקפה על צפון קוריאה או מי ממנהיגיה. קים רוצה שבמערב יידעו שאם ינסו להתנקש בחייו, תהיה תגובה גרעינית, אם יצליחו ואם לא. בדרך זו הוא מקווה למנוע מראש נסיונות מהסוג הזה.   

כל היוזמות של הנהגת צפון קוריאה, אלו שהתחילו בתקופת קים ג'וֹנג-אִיל ונמשכו ביתר שאת בתקופת קים ג'וֹנג-אוּן, המנהיג הנוכחי, לא נועדו להטעות את המערב, וסביר שהיתה בהם כוונה אמיתית להסכים לפירוק הנשק הגרעיני, אך רק בתנאי שיהיו הסדרי בטחון יציבים לאורך זמן שיבטיחו גם את בטחונה של צפון קוריאה וגם את בטחונם האישי של בני משפחת קים. כנראה שמה שהכשיל פעם אחר פעם את היוזמות האלה היתה התחושה בצפון קוריאה שהחלק של הבטחת בטחונה של צפון קוריאה הוא חסר. אף נשיא אמריקאי לא השכיל להבין זאת, וחלקם אף הגדילו והחריפו את המצב עם הכרזות שואפות לקרב ונסיונות להכתיב לצפון קוריאה פירוק נשק ללא תנאי. 

ממשל ארה"ב צריך להשתחרר מהחרדות מהכרזותיו של קים ג'ונג-און, להשתחרר מהדחייה שיש למנהיגיו לנהל משא ומתן עם משטרים בלתי-דמוקרטיים ואפילו דיקטטורות, להפסיק את העימות המתעצם עם סין, וליצור את הסביבה שתביא להרגעתו של קים ג'ונג-און כדי להגיע להסכמות בנושא הגרעין. נשק גרעיני בידי צפון קוריאה הוא לא רק פצצה מתקתקת שם, שעלולה להשמיד חלקים של העולם אפילו רק בגלל טעות אנוש כלשהי, אלא גם משמעותה הפצת הנשק הזה לעוד ידיים בעייתיות. 

הדרך הנכונה היא לא לוותר על חתירה לפשרה, לשיקום יחסים דיפלומטיים ולהסכמי הגבלת נשק גרעיני עם צפון קוריאה. פה יש לארה"ב יחד עם סין תפקיד חשוב ביותר, וזוהי עוד סיבה לכך שארה"ב חייבת לשאוף קודם כל ליחסים טובים עם סין. הלקח החשוב ביותר מכשלון המגעים בין ארה"ב לצפון קוריאה בתקופת טראמפ היא שיש לעשות זאת כחלק מתהליך מולטי-לטרלי הכולל את ארה"ב, סין, צפון-קוריאה ודרום-קוריאה לכל הפחות.

כל הזכויות שמורות לרוני ויסמן